מחפש חניה: ריאיון עם דניאל קיצ'לס מיאפים עם ג'יפים לקראת אלבום סולו

בשבוע הבא (שני, 17.8) יעלה לראשונה דניאל קיצ'לס, איש להקת יאפים עם ג'יפים, להופעת סולו במסגרת פסטיבל החזית של עונת התרבות בירושלים. יאפים עם ג'יפים היא עמוד תווך מהוסס של מה שמכונה "הסצנה הירושלמית", החל מנושאי המגבעת ומע"צ, דרך דיואלט (הרכב מבריק ולא מוערך דיו שהתאחד להופעה אחת בפסטיבל החזית לפני שנתיים) ועד מוג'הדין. למרות הבדלים מוזיקליים משמעותיים יש גם קווים מאחדים: דבקות בעברית, תכנים קשים, אווירה פסימית וחיבה לטקסטים מעורפלים. ההופעה היא טבילת אש ראשונה לפאזה הבאה של קיצ'לס, אלבום סולו בשם "הימים הבטוחים" הצפוי לצאת בחודשים הקרובים.

"השירים הצטברו לאורך זמן רב כסקיצות", מספר קיצ'לס. "התחלתי לעשות מיפוי אחרי שצברתי בערך 30 שירים שהרגשתי שאפשר לעבוד איתם. הייתי בגרמניה כמה שבועות בשנה שעברה, ואיכשהו הבנתי שם שכשאני חוזר לארץ זה מה שאני צריך לעשות. זה הדבר הבא. כשחזרתי לארץ נכנסתי לשלושה חודשים של עבודה מרוכזת – הבדל גדול לעומת העבודה עם יאפים עם ג'יפים. לא הכרתי עבודה מהסוג הזה – שלושה חודשים וסיימתי להקליט".

יש איזו מוסכמה שתמיד אלבום הסולו, לעומת הלהקה, הוא המקום שאליו הולכים החומרים האינטימיים יותר של האמן. זה נכון גם כאן?

"כן, אני חלק מהקלישאה. השירים יותר אישיים, עם איזושהי נקודת מבט שמכילה את הסביבה דרך האישי. אם ביאפים זה היה ההפך, היו הרבה נקודות מבט והרבה קולות שדיברו בו זמנית ודרך הסביבה היה אפשר ללמוד משהו על הדובר, כאן הסיטואציה היא הפוכה. במקום תפאורה של עיר, של מדינה, של עם, כאן יש תפאורה שנכנסת לתוך הסיפור האישי. כשאתה מנגן בהרכב, בצמד, החתירה היא לסוג של שפה. מנסים להגיע למוסכמות לשוניות או מוזיקליות שיהיה תמיד אפשר לחתור אליהן, סמלים, רעיונות. בן אדם לבד לא צריך שפה, הוא עובד באופן תחושתי, אינטואיטיבי, יותר ברמה של מלמול שאין לו ממש משמעות כי הוא לא צריך לעסוק בלהסביר את זה, בלמלמל את הדבר הזה ולהפוך אותו למשהו מוגדר. זה קצת כמו בן אדם שהולך ברחוב ופשוט מדבר אל עצמו – האנשים שבחוץ לאו דווקא צריכים להבין את מה שהוא אומר. עשייה אישית חפה מכל הסברים, הדין וחשבון הוא רק מול עצמך".

יאפים עם ג'יפים החלו את דרכם בשותפות נעורים מוזיקלית לא מוגדרת במיוחד עם נועם יעיש, חבר של קיצ'לס מימי חטיבת הביניים, אבל התגבשו כלהקה רק לאחר שדניאל בילה פרק זמן בתור הגיטריסט של פוריטנים צעירים – ההרכב של אחיו הגדול, ישי (פוריטנים צעירים הוציאו מאז אי.פי ואלבום וישי צפוי להוציא בחודשים הקרובים אלבום סולו שני). אם בגלל הקרבה המשפחתית, אם בגלל השותפות בלייבל פאקט ואם מסיבות אחרות – שני ההרכבים הוזכרו לרוב באותה נשימה.

אני מניח שנתקלת הרבה פעמים בהשוואות בין יאפים עם ג'יפים לפוריטנים צעירים, אף שהן לא צודקות כל כך. פוריטנים היו בשורה התחתונה להקת רוק, יאפים לא.

"לא. ליאפים אין מתופף אורגני, פוריטנים הייתה להקת עם פוזיציות מסורתיות והדינמיקה אחרת. כמעט כל המוזיקה של יאפים עם ג'יפים נוצרה על ידי שני אנשים, והם לא מתמחים באף כלי נגינה באופן מלומד או מקצועי. אם אנגן בתופים, אני אביא רעיונות שמתופף לא היה חושב עליהם, לטוב ולרע. זה יוצר הכלאות מוזרות כאלה, של אנשים שנוגעים בכל הכלים ואז מביאים נגנים מקצועיים לנגן את התפקידים שכתבנו תוך כדי נגינה. הכתיבה של ישי והכתיבה שלי שונות מאוד: ישי בא ממסורת של כתיבה מסורתית של פופ, שיש בה מבנה ברור של בית, פזמון, ברידג'. אני כותב בצורה שבה השיר ממשיך קדימה ולאו דווקא עובד בתוך לולאה. פופ מבוסס על מכניזם של חזרתיות, אותי עניין ללכת קדימה, לבנות שירים שיש להם איי־פארט, בי־פארט, סי־פארט, די־פארט. אתה לא חוזר אחורה".

להקת האם שלך היא הרכב אניגמטי מאוד, לפחות מבחינה טקסטואלית. האם אלבום הסולו עוד יותר מוצפן?

"לא, וגם לא התייחסתי בהכרח לטקסטים אלא יותר לרעיון מבחינה תחושתית. אני לא חושב שהתוצאה היא חידתית יותר, מסתורית או קשה לעיכול, אבל להיות מאזין זאת עבודה. אני לא רואה טעם להקל על מאזין כנקודת מוצא. אם זה מה שמעניין אותך מראש, בסדר, אבל אותי מעניין – בתור צופה קולנוע, בתור קורא, בתור מאזין מוזיקה – להיות אקטיבי, להיות חלק מהיצירה, להשלים אותה. זה הופך את האמנות לחוויה הרבה יותר אישית וחזקה. ככל שהברגים יותר משוחררים ואין איזו קונקרטיות ברורה, יש יותר הזדמנויות לשתף פעולה עם היצירה. מאוד קל להירדם מול הטלוויזיה".

אתה אוהב טלוויזיה?

"לא".

בשבח הדעה הרעה על עצמך / ויסלבה שימבורסקה. הקלטה של דניאל קיצ'לס שיצאה לקראת הבחירות האחרונות ולא תיכלל באלבום.

בתנאים אידיאליים

האלבום הראשון של יאפים עם ג'יפים, "בשנת החרב בחוץ והרעב מבית", יצא בסוף 2002 – תקופה טובה למוזיקה עצמאית בישראל: מועדון ג'ה־פאן ומועדון הפטיפון, פיצוץ אוכלוסין קצר של לייבלים עצמאיים, קהילות אינטרנטיות שקמו באתרים כמו השרת העיוור ו־indie.co.il נתנו לראשונה אפשרות למאזינים מן השורה לכתוב על מוזיקה. יאפים עם ג'יפים היו בון־טון מובהק של הסצינה ההיא, להקת הדגל של פאקט.

"הרימו אותנו מאוד גבוה, באו הרבה אנשים להופעות וזה קרס", מספר קיצ'לס. "היינו צעירים מאוד, זו הייתה הפעם הראשונה שהתמודדנו עם זה, וזה בא בבום, די התפוצץ לנו בידיים הדבר הזה. אני מניח שגם לזה הייתה השפעה (לשתיקה הארוכה בין האלבום הראשון לאלבום שני – ע"ק). זה לא עודד אותנו לרוץ מיד ולעשות את הדבר הבא".

יהיו הסיבות אשר יהיו, ההיעלמות הארוכה אחרי אלבום ראשון שהיה גם מוערך וגם מסתורי באופיו, וכן חוסר הנכונות של קיצ'לס להתראיין (זה, הוא מעיד, מלווה אותו עד היום) ולבאר את היצירה שלו, תרמו את תרומתם לעמדה הייחודית שיאפים עם ג'יפים תופסת בדברי הימים של האינדי המקומי.

אתה בכלל מודע לתדמית שלך כאדם לא קל? מספרים שמאתגר לעבוד איתך.

"מה? מאיפה זה נולד, הדבר הזה? הכוונה לעיתונאים? למוזיקאים?".

לא. בוא נגיד, למישהו שעבד איתך על אחד האלבומים של היאפים.

"קודם כל אני שמח שאתה אומר לי את זה, כי אף אחד לא אמר לי את זה בצורה הזאת. תראה, אני בא מעט מאוד במגע עם אנשים, והדברים הופכים להיות איזשהו סוג של…".

מיתוס?

"לא יודע אם מיתוס. תשמע, אני בסך הכל בחור צעיר".

אבל אתה מבין שיש איזו מיתולוגיזציה של יאפים עם ג׳יפים, גם אם היא מוגבלת לשדה המצומצם יחסית שבו אתם מוּכרים.

״כן, אבל אני לא חווה את זה, לא עושה את זה באופן יזום. בעשייה בארץ, אולי גם בעולם, קל מאוד להחליק דברים, לעגל פינות. מאוד בקלות אתה יכול למצוא את עצמך בלב של חלטורה אם אתה לא זהיר. בתור מוזיקאי, בתור אמן בכלל. אני חושב שברגע שבן אדם עומד על עקרונות מסוימים של רמת גימור, למשל להקליט אלבום יותר מפעם אחת כי הקלטת ואתה לא רוצה לעשות שיפוצים דיגיטליים, אלא רוצה להקליט את האלבום עוד פעם כדי שייצא יותר טוב. אם אתה יושב על מישהו שעושה לך מאסטרינג ומעיר לו שבשנייה ה־35 של השיר השישי יש משהו שמפריע לך – זה דבר מקובל לחלוטין. הבן אדם נותן לך שירות ואתה מוציא אלבום כל כמה שנים ואתה רוצה את הטוב ביותר. אז אפשר להגיד, איזה בן אדם קשה. ועוד משהו, המשחק עם העיתונאים – אני לא אוהב להתראיין ולא אוהב לדבר, כי אני יודע שלא חשוב מה אני אגיד – אני לא אהיה מרוצה. למה? כי בסופו של דבר יש כותרת, יש משנה, יש כיתוב תמונה, וזה מה שזוכרים".

אני אנסח את זה ככה: שמעתי את הסינגל האחרון של ישי ("אתה והשטויות שלך"), והוא הזכיר לי שיר של סטיבן מלקמוס. שאלתי את יונתן (קוטנר, בעל הלייבל סוס שבו צפויים לצאת האלבומים הקרובים של האחים קיצ'לס) אם אתם אוהבים את מלקמוס. למחרת יונתן סיפר לי: "אתה יודע מה ההבדל בין דניאל לישי? שאלתי את ישי אם הוא אוהב את מלקמוס והוא ענה לי 'כן, מאוד'. שאלתי את דניאל אם הוא אוהב את מלקמוס והוא ענה לי 'כן'".

"אני בכלל לא כזה אוהב את סטיבן מלקמוס".

דניאל קיצ׳לס במופע ״הימים הבטוחים", הנסן, גדליהו אלון 14 ירושלים, שני 21:00, הכניסה חופשית