כנס העתידנים: היינו העתיד

הצלחה פתאומית יכולה לעשות בלגן בנשמתם של יוצרים מוכשרים (ראו מקרה פלוריאן הנקל פון דונרסמרק, שאחרי "חיים של אחרים" ביים את המותחן ההוליוודי המטומטם "התייר"). אולי משום שההכרה הבינלאומית הגיעה אליו רק עם סרטו השלישי, לא התפתה ארי פולמן לאורה הכוזב, ונותר נאמן לחזונו הקולנועי. ב"כנס העתידנים" הוא מגיש יצירה נועזת, מאתגרת ומסחררת גם אם פחות שלמה מאשר "ואלס עם באשיר".

אתם כבר יודעים ש"כנס העתידנים" מורכב משני חלקים – הראשון עם שחקנים מפורסמים, השני מצויר. נראה שהפיצול מפצל בין אלה שאוהבים את החלק הראשון וחושבים שהסרט מתפרק בחלקו השני, לבין אלה שלטעמם החצי הראשון ארוך ותיאטרלי מדי והם מעדיפים את סרט האנימציה הפרוע שבהמשך. אף שהמבנה החצוי מקורי ומעניין בעיניי, אני נוטה לקבוצה הראשונה. רובין רייט בליהוק קולע כרובין רייט – השחקנית הנפלאה שהקריירה המטולאת שלה אינה משתווה לגודל כישרונה – מתגוררת עם ילדיה בהאנגר ליד שדה תעופה, ומגוננת בחירוף נפש על בנה המאבד בהדרגה את שמיעתו ואת מאור עיניו ומתעקש להעיף עפיפונים סמוך למסלול הנחיתה – דימוי יפהפה לתשוקתו להשתחרר מגופו הקמל.

להוויה האימהית הפיוטית הזאת פולש הסוכן הארווי קייטל שגורר את רובין לפגישה עם ראש אולפן דרקוני, המציע לה הצעה שלא תוכל לסרב לה – מחשב ידגום את דמותה והיא תאבד כל שליטה בקריירה העתידית שלה. הרעיון אינו חדש (הוא שימש בסיס לסרט הכושל "S1m0ne") אבל פולמן מפתח אותו באופן מעניין. זו לא רק ביקורת על הוליווד, אלא דימוי להינדוס ולמיתוג העולם כולו (שיובא לקיצוניות אבסורדית עוד יותר בחלק השני). סצנת הסריקה הדיגיטלית, שבה קייטל מביים את השחקנית הסרבנית באמצעות וידוי מניפולטיבי, היא הברקה דרמטית ותמטית, ושיאו המהדהד של החלק הראשון.

כעבור 20 שנה רובין הזקנה מגיעה לכנס באזור אנימציה, ופותחת את תיבת פנדורה. כהרף עין הסרט הופך לסמטוחה של רעיונות וקטעי עלילות מד"ביות/פילוסופיות המובעים באנימציה פסיכדלית דו ממדית בצבעי סוכריה, שהיא תערובת סגנונות אגרסיבית וצורמת לעין. פולמן יורה ולא בוכה לכל הכיוונים. בין השאר הוא משחרר לאוויר מחווה מודבקת ולא מוצדקת ל"ד"ר סטריינג'לב" של קובריק.

כמו "ואלס עם באשיר","כנס העתידנים" משתמש באנימציה לייצג מציאות קשה דרך פריזמה של תודעה מרוסקת. יש כאן אפילו סצנה כמעט זהה לסוף המטלטל של הסרט ההוא, כשמנקודת מבטה של הגיבורה המצוירת אנחנו מעומתים לפתע עם המציאות הנוראה כפי שהיא, ולא דרך המשקפת המרככת של האנימציה. אלא שהפעם זה נראה כהתהדרות עצמית. הסרט אף פעם לא מפסיק להיות ייחודי ומעניין, אבל הבלגן מעייף, והתפוררות הנרטיב מבטלת את הפוטנציאל הרגשי שהסרט מנסה להנביע בסיום.