"דרך השלום": פמיניזם רדיקלי בלב המיינסטרים

לפעמים זה מעייף מאוד להיות פמיניסטית. אנשים, משני המינים, חושבים שפמיניסטיות רדיקליות מחפשות בכוח חוסר שוויון מגדרי ומלבישות אותו בכפייה הזויה על סיטואציות לא רלוונטיות. וזה עוד במקרה הטוב, במקרה החמור יותר מדובר באנשים שחושבים שחוסר השוויון כלל לא קיים. האמת העגומה היא שהדיכוי המגדרי (כלפי נשים וגברים כאחד) נמצא כמעט בכל מרחב של חיי היומיום ועשוי לקפוץ עלינו ברגעים לא צפויים וממקורות לא צפויים. המצפון פשוט מחייב אותנו להתייחס לכך, גם אם באותו רגע בא לנו לטבוע בענן ורוד (צבע של בנות!) של הדחקה. בקיצור, מעייף. לכן, כשצץ במפתיע טקסט פמיניסטי ממקור לא צפוי, כמו "דרך השלום", זו סיבה לחגיגה. כלומר, מסיבת פיג'מות עם פרינטים חמודים, מלחמת כריות באיפור מלא וסבטקסט לסבי.

אף שקל להתייחס ל"דרך השלום" כטקסט שעומד בניגוד לזרם המוזיקה המזרחית הישראלית העכשווית ולדבר על הדמיון בינו לבין המוזיקה האמריקאית השחורה, המלאה בטקסטים מחפיצים ובקליפים עם בחורות בביקיני מתנענעות על רקע מסיבת בריכה, זו זווית שהיא לא רק לא מדויקת, היא גזענית. האמת היא ששירים עם טקסט בעייתי מגדרית נכתבו כאן לאורך שנים רבות ועל ידי אמנים מז'אנרים שונים, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על מה חלק מכותבי השירים – כמו אייל גולן, יצחק לאור או דוד אבידן – תורמים לנושא בחייהם הפרטיים. ואז מגיע שיר כמו "דרך השלום" ובום – בלי להתכוון בכלל מפיל פצצת פמיניזם רדיקלי היישר ללב המיינסטרים. אתם כבר מגלגלים עיניים? אז הרשו לי להסביר.

קראו עוד על "דרך השלום" של פאר טסי

אבי אוחיון, שכתב את השיר, התראיין לאחרונה באתר מאקו ואמר שהוא נקרע מצחוק כשאנשים מנסים לנתח את הטקסט. אין בו מה לנתח, הוא טוען, זה שיר פשוט וקליל, ישר לפנים. זו בדיוק הסיבה ש"דרך השלום" הוא שיר מושלם לניתוח. טקסטים בלתי מכוונים, שנורים מהשרוול ללא מחשבה מעמיקה, הם אלה שחושפים הכי הרבה אמיתות על הנחות יסוד חברתיות, בדיוק אלה שאנחנו תופסים כטבעיות אבל למעשה הן שרירותיות. וזה הרי מה שהפמיניזם הרדיקלי נלחם בו – התפיסות המושרשות והשגויות על ההבדלים בין נשים לגברים, שלכאורה מחייבים שהמציאות תהיה כפי שהיא כיום, כשלמעשה אין סיבה אפריורית להנחות המגדריות הקיימות, לסטריאוטיפים מגדריים ולתכונות פיזיות או נפשיות שמיוחסות לגברים או לנשים.

הסיטואציה שמתוארת בשיר, אף שמבחינת אוחיון לא הושקעה בה כלל מחשבה, היא סיטואציה אוטופית וחלומית מבחינת כל מי ששואף או שואפת לנקות את החברה הישראלית מהתפיסות הסקסיסטיות להחריד שלה. למעשה, מדובר בסטוץ הכי שוויוני שיכול להיות.

כדי לשעשע את אוחיון עוד יותר, בואו נפרק את השיר לגורמים: בחורה יושבת לבד בבית קפה בשעות הערב המאוחרות. בחור רואה את הבחורה ולא בטוח מה לומר ואם לומר, האם לגשת או לסגת. התהליך המחשבתי הקצר הזה הוא בדיוק מה שנשים שמוטרדות במרחב הציבורי היו רוצות שיעבור בראש של כל גבר לפני שהוא פונה אליהן, ממש כפי שהן מפעילות שיקול דעת לפני שהן פונות לגברים. אחת הטענות הנפוצות של האנטי פמיניסטים היא שנשים מתבכיינות על כך שהן מוטרדות ברחוב, כאשר בסך הכל מתחילים איתן. ובכן, הרשו לי לגחך. לא, הרשו לי לגעות בצחוק גדול ולא נשי בעליל. מה שנשים נלחמות עליו היא הזכות לתת אישור כלשהו, אור ירוק קטן שמסמן שזה זמן מתאים עבור זר מוחלט לפנות אליהן. אנחנו שמחות כשמתחילים איתנו, מי לא? אבל המרחק בין להתחיל בצורה מנומסת ומכבדת את המרחב הפרטי של האדם השני לבין לזרוק הערות דוחות או לתקוע מבטים מפשיטים שמטרתם היא ממש לא להזמין אותנו לדייט, הוא גדול, וסמכו עלינו שאנחנו יודעות להבדיל בין השניים.

ובחזרה לשיר – הבחור שאוחיון כותב עליו עושה בדיוק את זה. הוא מחכה למבט ממנה ולהזמנה שלה לשבת איתו. והיא, מצדה, לא חוששת מגבר זר ברחוב. אמרנו כבר אוטופיה? בשלב הבא היא עושה את הלא ייאמן ומזמינה הפוך לשניהם. המפגש ביניהם הוא היפוך מובהק בין חלוקת התפקידים המגדרית המסורתית בדייט ראשון, ויתרה מכך – בשיר זה בכלל לא ביג דיל והגבר אינו חש מסורס או מאוים על ידי השליטה של האישה בסיטואציה. כולם חמודים ומכייפים.

[interaction id="54916e281de37ef059a2a587"]

אף שהשיר נכתב מנקודת מבטו של גבר, לאישה בסיפור יש תפקיד מהותי והיא פרטנר שווה ערך ואף מוביל בעלילה. היא מזמינה אותו לעלות לדירה, היא מוזגת יין, היא מזמינה אותו להישאר לישון. כל הזמן הזה, אף מילה לא נאמרת על המאפיינים הפיזיים של ג'יין דו. היא מביטה אליו, היא מחייכת, היא נכנסת לו ללב. אין בשיר ולו רמז אחד קטן של סלאט־שיימינג, אלא סיפור קטן על סטוץ כיפי, שוויוני, מהנה לשני הצדדים. הבחור בשיר של אוחיון הוא האנטיתזה של הדושים הנכלוליים מהמרכז לאמנות הפיתוי שאורבים לנשות תל אביב בכל פינה. הוא לא צד אותה, הוא לא מפעיל מניפולציות, הוא לא מזיין אותה. הכל פשוט, נעים, זורם, כיפי. מפגש מיני מזדמן בין שני אנשים נינוחים ששניהם לגמרי בעניין.

"איזה לישון", הוא אומר, "הלילה לא עושים חשבון". אבל הוא לא מכוון את האמירה אליה בנימה סליזית או אגרסיבית שדורשת את מה שהוא חושב שעליה לתת ועליו לקחת, אלא לעצמו ורק אחרי שברור מאוד שאכן – הלילה הם ממש לא הולכים לישון. אין פלא שחם לה כל הזמן, שוויון מגדרי זה כל כך מחרמן.