בית ספר למפלצות: ראיון עם ינץ לוי לכבוד צאת ספרו החדש

ינץ לוי כמעט מאחר לפגישה שלנו בגלל סידורים בעקבות לידת בתו השלישית, האוחזת בשם המרהיב טנא. לטנא ולשתי אחיותיה הגדולות אין אמנם קשר ישיר לשיחה, אבל המחשבה עליהן הייתה נוכחת בכל אחד מהרגעים שבהם פרש לוי את תחושותיו לגבי מערכת החינוך, שבעוד שנים מעטות תקלוט אותן לתוכה. את הרגשות הלא חמים שיש לו כלפי התבנית שממנה נוצקים בתי הספר הוא מבטא בספרו החדש, "המורה דרורה לא מפלצת". לאחר שנים שבהן ביסס את מעמדו בקרב קוראים צעירים בסדרת הספרים "הרפתקאות הדוד אריה", הפעם הוא פונה לגילי טרום התבגרות. זהו סיפור המתפרש על שנת לימודים אחת שעוברת על מיכאל, ילד רגיש שממהר לבכות. הסיבה העיקרית לבכי של מיכאל היא דרורה – מורה מפלצתית למדי שלא מפסיקה לרמוס את תלמידיה ולהשפיל אותם.

בהתחלה המורה דרורה נראית כמו קריקטורה. אני אומרת לעצמי שאין מורות כאלה. אבל אז אני נזכרת בעוד ועוד מקרים מהעבר ופתאום הביטחון מתערער.

"היא לא יכולה להיות קריקטורה כי אני לא כתבתי קריקטורה. כתבתי סיפור אמיתי. כל מה שאני כותב, כולל 'הדוד אריה', הוא תמיד שילוב של פנטזיה, דמיון ומציאות. אבל הפן האנושי שמסתתר שם תמיד אמיתי. אני לא חושב שיש בספר משפט אחד שהמורה אומרת שלא שמעתי בעצמי. למעשה הוא מבוסס על מורה אחת שמאוד הפחידה והלחיצה אותי בילדותי".

"המורה דרורה לא מפלצת" מבוסס על סיפור אמיתי

היא באמת מפחידה. ממש.

"וצריך לזכור שאני כותב על זה מנקודת מבט של מבוגר. אחד הדברים שאנחנו שוכחים בנוגע לילדות שלנו הוא עניין הגודל. ילד יושב בכיתה והכל גדול יותר בעיניו. העוצמות של המחוות והצעקות הופכות חזקות יותר לילד, אימתניות יותר. בכלל מערכת החינוך היא דבר מפחיד, גם למבוגרים. אני חושב שאם היינו לוקחים מבוגר ואומרים לו שהוא הולך לשבת 12 שנה בחדר אחד, לעסוק בדברים שהוא לא רוצה לעסוק בהם, לצאת ולהיכנס לפי צלצולים וכל זה מבלי שתהיה לו היכולת לבחור, הוא היה נכנס ללחץ. לכן כשיש מורה עצבנית הילד נוטה לפרש זאת בעוצמות חזקות יותר. מיכאל של הספר הוא ילד רגיש; הוא תלמיד מצטיין, הוא רוצה למלא אחר ההנחיות ולהיות ילד טוב אבל קשה לו כי הוא נתקל ביחס לא רציונלי ולא הוגן. זאת לא רק המורה דרורה. ברור שהיא לא מורה מוצלחת, אבל גם המורה הכי הוגן, כזה שרוצה לעשות את המיטב, לא יכול להעניק יחס הוגן לילדים במצב כזה. הסיטואציה והפורמט הם שקובעים שהוא יֵשב בכיתה עם 40 ילדים. המערכת מעמידה אותו במצב בלתי אפשרי. מה שקורה בכיתות הוא טרגדיה".

לאיזה בית ספר הבנות שלך ילכו, אגב?

"בינתיים הן לא נכנסו למערכת. רק בשנה הבאה הבת שלי תיכנס לראשונה לגן חובה".

אז עוד לא קיבלת את המערכת לפנים.

"עוד לא קיבלתי את המערכת לפנים. דחינו את זה כמה שאפשר. ככה גם אני הייתי. אני והאחים שלי (אחד מהם הוא היוצר רשף לוי), נכנסנו ישר לגן חובה בגיל 5, מתוך אידיאולוגיה של ההורים. כשאני גדלתי זאת עוד לא הייתה החלטה מוכרת לעומת היום. היום כבר הרבה פחות אלטרנטיבי להיות אלטרנטיבי".

"עד היום קשה לי להשתלב במערכת". לוי. צילום: אלון סיגוי

בטח יהיו אנשים שיגידו על כך כי לא פלא שהיה לך קושי להשתלב במערכת.

"עברו 30 שנה מאז ועד היום קשה לי להשתלב במערכת. אז מה, חמש השנים הראשונות דפקו אותי לכל החיים? יש לי אחים שהיה להם קל יותר להסתגל. שהיה להם טוב. מיכאל מתקשה כי הוא רגיש והרגישות הזאת היא בעוכריו. היא מקשה על חייו אבל גם מאפשרת לו להבין לנפשם של החברים שלו ולחוות חוויות שאחרים לא יכולים לחוות. חשוב לזכור שלא כל קושי הוא רע. כל מה שבאמת טוב בחיים כרוך בקשיים. כל דבר שאתה רוצה ליצור או להגיע אליו או לגלות אותו כרוך בקושי. החיים הם מאבק, ומי שלא חושב ככה סימן שכבר הפסיד מבלי ששם לב". במפגשים עם קוראים הוא גילה להפתעתו שבזמן שהמבוגרים מבחינים היטב בקושי שבסיפור, בכאב ובדורסנות, הילדים מוצאים בכל זה דווקא את ההיבט האבסורדי. "הרעיון לספר הגיע כאשר סיפרתי לילדים על המורה ששוברת את הקלמר של הילד כשהיא מטיחה אותו בשולחן. התגובות היו ממש היסטריות מרוב צחוק".

אני חשבתי שזה סיפור ממש עצוב!

"אבל הילדים מתפקעים מצחוק. אחר כך, כשהצחוק נרגע ויש דוק של עצב בחדר, אני שואל אותם אם זה סיפור מצחיק או עצוב והם אומרים שזה סיפור עצוב. אבל עובדה שהם צחקו. הומור אמיתי מתחיל בכאב, לא בדַחקה. אני חושב שלנו, לעומת הילדים, יש איזו פרספקטיבה של מבוגרים ושל הורים שגורמת לנו לראות מיד את העצב. כי יכול להיות שדבר כזה קורה לילד שלי עכשיו, יום־יום. הרי בית הספר לא השתנה באופן מהותי בשנים האחרונות והמקרים האלו אפשריים. הסיפור נוגע בכאב הזה".

את הכאב שנושאים איתם מבוגרים במשך שנים אחר מעשה הוא גילה בניסוי קטן שערך. "קצת לפני שהספר יצא ביקשתי בפייסבוק: 'תכתבו את הדבר הכי רומסני שמורה אמרה לכם'. כתבו לי 150־200 תגובות. מסתבר שבמהלך 12 שנה שאתה יושב בסיטואציה כזאת אתה צובר זיכרונות. נחשי אילו מורים אמרו את הדברים הכי צורבים".

מורים למתמטיקה.

"נכון. אבל מי במקום השני?"

לא יודעת. איזה?

"מורים למלאכה. כי ברגע שהאמירה הלא רגישה נאמרת על משהו שהילד יצר היא משאירה צלקת, היא סוגרת אצלו איזו דלת. גם אנחנו כאלה. כשאומרים משהו רע על עבודה שלנו, על משהו שעשינו, זה יכול להישאר איתנו המון זמן. לסכסך את הנפש. להכאיב. באחד המפגשים הראשונים, כשסיפרתי את הסיפור על הקלמר, ניגשה אליי מורה מבוגרת, קראה לי הצדה ואמרה לי 'אתה יודע, אני דרורה'. הייתה בזה נימה של וידוי. הייתה בזה תוגה. לא התנצלות אלא יותר תחושה של 'אתה מבין אותי'. ממש לא ידעתי מה לענות. 'כל הכבוד' בטח לא יכולתי להגיד לה. גם 'משתתף בצערך' לא נראה לי מתאים. אבל ראיתי שגם המורות שומעות את הסיפור על הקלמר וצוחקות. לא רק ילדים. זה כמו הומור משותף לאסירים וסוהרים". "המורה דרורה לא מפלצת", ינץ לוי, 231 עמודים. איורים: יניב שמעוני. זמורה־ביתן