העולם לא יזכה לראות עוד עבודות שלו. אבנר בן גל ז"ל 2024-1966

לרגע ארוך בחיי האמן אבנר בן גל היה אחד מחברי הקרובים ביותר.
הכרנו דרך חברנו המשותף, האוצר אורי דסאו, אבל עוד לפני שנעשינו חברים טובים אהבתי את היצירה שלו. מה זה אהבתי? הערצתי ממש. בן גל היה צייר ענק קודם כל. וגם כשעשה עבודות וידאו ראשוניות או מיצבי אלקטרוניקה ובריסטולים, או הוציא את אלבום הנויז "האחים קהלני", כל מה שעשה היה בו ברק של גאונות. ברק של אמנות גדולה שפוגשים מעט מאוד פעמים בחיים.

>> פרצופה של המדינה: 20 תערוכות חדשות שיעשו לכם כחול-לבן בראש

"הלנה", למשל, התערוכה הקבוצתית שלו עם חבריו גיל מרקו שני ואוהד מרומי בביתן הלנה רובינשטיין, הייתה סוג של גיים-צ'יינג'ר בשדה האמנות המקומי, נקודה פיבוטאלית שבעקבותיה הורגש לרגע שישראל לא רק ישרה קו עם העולם שבחוץ אלא אולי אף הייתה פתאום לחוד חנית. ההצלחה שלו בחו"ל מיהרה להגיע. בין אם תערוכות יחיד וייצוג בגלריות המובילות בעולם, סיידי קולס בלונדון וגלריה ברתולומי בניו יורק, או במוזיאון האמנות בבזל. באותם ימים, אם היו רשימות רשמיות של עשרים האמנים הפלסטיים החשובים בעולם, אבנר בן גל היה אחד מהם.  

אני זוכר בבהירות גמורה את הפעם הראשונה שנפגשנו; הייתי בן 23 וגרתי לבד בדירת חדר וחצי בשינקין. דסאו הביא אלי את אבנר. בשלב הזה בדברי ימי תל אביב שמו של אבנר בן גל הלך לפניו. הוא כבר היה סוג של אגדה, בטח באזורים שבהם אני התנהלתי, וממש אחזה בי איזו חרדת קודש מעצם העובדה שהוא בא לבקר אותי. לא תפקדתי מי יודע מה ואפילו חוויתי איזו חרדה, אבל אבנר הרגיע אותי והצחיק אותי ודי מהר נקשרה חברות מהסוג שחיי כבר לא מייצרים יותר. דבר מה שיש בו גם עומק תהומי וגם סוג של כיף ישראלי שלא מתרגם לשפות אחרות.

ואז היו לילות רבים של שתייה וסיגריות ומה לא. וכאמור, ההומור המחופף שרק כמה חברים קרובים שלנו (האמנים גיל מרקו שני, אדם רבינוביץ, ניר הוד וקומץ אחרים) יכלו להבין עד כמה הוא קורע. לא היו הרבה אנשים שגרמו לי לצחוק כמוהו. והיינו עושים כל מני שטויות יחד שמאד הצחיקו אותנו ולא בטוח שאחרים יבינו. כמו, למשל, בתמונה הזו המצורפת לטקסט הזה ובה החלטנו לעשות מחווה לתמונה שעיטרה את הכתבה שבה ראיין אדם ברוך ז"ל את הרב עובדיה יוסף זצ"ל והצטלמו כשהם מחזיקים ידיים זה מול זה.

היו לנו שעות רבות של מוזיקה ודאחקות ודיבורים על קולנוע, אמנות, פוליטיקה והחיים עצמם. ועל אף שהיה לו צד רגזני ומיזנטרופי משהו, היה נשמה גדולה ואיש של אמת. כלומר המיזנטרופיה שלו הייתה מעין הרחבה כמעט מופשטת של האנושיות שבו. פשוט לא היו לו פילטרים כמו לאמנים גדולים מדור הנפילים הישראלי נוסח אורי ליפשיץ. אני זוכר את אותי ואת אבנר יושבים בקיטון לאכול צ'ולנט בשישי בצהריים ומשפחה עם ילדים נודניקים ורעשנים הרגיזה אותו והוא פשוט הסתובב אליהם וציווה שישתיקו את הילדים או שיעברו משם. כשאבא שלו, הגיבור הישראלי של מלחמת יום הכיפורים, אלוף פיקוד צפון יאנוש בן גל נפטר, וביבי בא לנחם אבלים, אבנר סרב ללחוץ לו את היד. למשל.

כלומר, הוא עשה את כל מה שאני הייתי רוצה לעשות אבל לא היה לי האומץ. כי כשמישהו עיצבן אותו הוא ישר אמר את הכל בפנים. מעין יגאל תומרקין עכשווי אבל בלי הדאווין ורדיפת הכבוד של הדורות הקודמים. פשוט הדבר עצמו. האמיתי. באותה מידה הוא גם היה הכי נדיב לחברים. אם הייתי חולה היה בא עם מרק עוף והיינו רואים יחד איזה דוקו מוזיקלי כמו סקורסזה על דילן או הסרט הזה על האסון בהופעה של הרולינג סטונס ב-69'. גם פתאום היה בא ומביא לי מתנות ועד היום, על אף הספוטיפיי והאפל מיוזיק, אני נאחז בכמה דיסקים שאבנר נתן לי כמו אוספי גארז' רוק של נאגטס ואלבומים של מודרן לאברז, ריצ'רד הל ועוד כמה. אפילו זכיתי לקבל ממנו עבודה מרגשת במתנה וכמובן שיש לי גם את כל ספרי האמן שהוציא. 

אחר כך היה איזה קרע, שאני אפילו לא ממש זוכר על מה זה היה, והיינו פחות בקשר אבל תמיד אהבתי אותו, גם אם מרחוק. כשהייתה לו תערוכה בלונדון, בגלריה סיידי קולס, באתי במיוחד מפריז כדי לראות אותו ואת העבודות. וכשנפגשנו תמיד המשיך להשכיב אותי מצחוק. הידיעה על מותו, ככה פתאום, לא מתרגמת אצלי לשום דבר שאני יכול להבין. וכמה חרטה יש בי שלא ראיתי אותו מספיק בשנים האחרונות ועוד יותר מזה שלא אני, ולא העולם, נזכה לעוד עבודות שלו. איך הלכת ככה אבנר.