יא וואראדי איזו קציצה: הכי קרוב לאמריקה שאפשר להשיג

אני חי את חיי במרדף אחרי ארצות הברית. אני יודע שלא פופולרי להתהדר בזה כמו באנגלופליה או בפרנקופיליה, אבל אני אמריקנופיל גאה. כשחושבים על זה, מאז האמריקניזציה שחוותה ישראל החל משנות ה-80, רוב העם תולה את עיניו לעבר התרבות, הגישה והאוכל האמריקאים. אמנם יש מי שנוהג לבוז להם, ולא אשקר – יש לכך הרבה סיבות טובות, אבל לא בכדי המילה "אמריקה" הפכה לסלנג עבור לחוויה מפנקת, מוגזמת וגדולה. הם אולי עושים הרבה שטויות, האמריקאים, אבל בלהתפנק הם מבינים.

"אוטוטו בייבי" התגלתה לי כמעט במקרה, במהלך שיטוט משועמם בקטגוריית "הכי חדשות" בוולט. השם הדבילי והעובדה שנפתחה המבורגריה חדשה שלא הכרתי סקרנו אותי, אבל מה שבאמת תפס אותי עוד בשלב התפריט היה האומץ לפתוח מסעדה שבעיקרון בנויה סביב מנה אחת: המבורגר עם רוטב אלף האיים, מלפפונים חמוצים, חסה אייסברג ורוטב היקורי. נכון, יש גם שני סוגי צ'יפס ומנת פתיחה של כנפיי באפלו, אבל בגזרת העיקריות כל מה שניתן לבחור זה עם או בלי גבינה (35/40 ש"ח, 50/55 בארוחה), וההצהרה ברורה – הם ממש סומכים על הבורגר הזה.

עבה, שמנוני ומושחת אפילו יותר מהאחים שלו בויטרינה. ההמבורגר של אוטוטו בייבי (צילום: יעל בונפיס)

עוד לפני שהספקתי לטעום, עמיתי מעיתון הארץ ערן לאור הספיק לחשוף את הסיפור מאחורי הבורגר המסתורי: מדובר בפרוייקט צד של נתי מנשה, הבעלים של "ויטרינה", כנראה ההמבורגריה שמבינה הכי טוב את אמריקה (כן, גם יותר מאמריקה בורגר, Don’t @ Me), שמשתמש במטבח של הויטרינה כדי להקים מסעדת משלוחים חדשה לחלוטין שכולה מכוונת להמבורגר אחד. הסקרנות הפכה לצפייה, שכן המבורגר חדש מבית הויטרינה הוא סיבה למסיבה, או עבור אמריקנופיל שכמותי, מדובר ממש בפארטי מטיריאל.

אני רוצה להאמין שגם אם לא הייתי יודע על הקשר של אוטוטו בייבי לויטרינה הייתי מצליח לעלות על זה. השקיות והקופסאות אמנם מקושטות בלוגו חדש ונאה, אבל משהו באריזה המוקפדת, בפוקוס על שקיות נייר חומות ובסקאלת הטעמים הייחודית צועק ויטרינה הדור הבא. למרות שהזמנתי את כל התפריט (כלומר גם שני צ'פס וכנפיים), ריח ההמבורגר המיוחד שנידף מהשקית משך אותי לשבור את המסורת ולהתחיל דווקא בעיקרית. 

נולדו עבור המאנץ' שלכם. פיין קילר פרייז של אוטוטו בייבי (צילום: יעל בונפיס)

הייתי שמח לשמור על פאסון ולהגיד בפשטות שמדובר בהמבורגר מצוין, אבל פאסון שמור לאנשים שלא טרפו המבורגר שלם לפני שהספקו להגיד "אוטוטו בייבי". הביס הראשון הזכיר לי את רגע ההתגלות הראשון שבו טעמתי את הבאטלר הכבר מיתולוגי של הויטרינה, רק אחרת. זה המבורגר עבה, שמנוני ומושחת אפילו יותר מחבריו מהויטרינה, מפוצץ בטעמים מתנגשים ומשתלבים, הטייק הנפלא על רוטב ההיקורי (ברביקיו מעושן) ורוטב אלף האיים (אל תוותרו עליו, זה ממש לא מה שאתם זוכרים מבורגראנץ'), אורזים קציצה עבה יחסית (אם כי לא עבה מדי, שזה מצוין) עם כמות גבינה אמריקאית שהיתה יכולה לכסות את רוד איילנד. אפילו הפיצ'ר הקטנטן שהגיע לצידו, שקית שיפקות קטנטנות שעליהן מדבקה שממליצה לנגוס בפינה ולסחוט את הנוזל והגרעינים על הבורגר, היה הברקה עצומה שהקפיצה את חווית האכילה לרמות חדשות.

אחרי שנרגעתי מהבורגר המופלא הזה (כלומר, סיימתי את כולו) התפנתי לטעום מהצ'יפס, שמוגש בשתי אופציות – 420 פרייז (צ'יפס מתובל בעשבי תיבול, 13 ש"ח) ופיין קילרז פרייז (עם גבינה אמריקאית ורוטב אלף האיים, 21 ש"ח). קודם כל, אולי הייתי מעורפל מדי מאדי הבורגר, אבל איך לא קלטתי שזה בעצם מסעדה עבור סטלנים? באופן אירוני, המנה האהובה יותר על המעשנים תהיה הפיין קילרז, שם כל חתיכה נוטפת מאותם אלף איים של טעם וגבינה שנולדו עבור מאנצ', וזה לא שה-420 פרייז לא טעימים, פשוט הרף נקבע גבוה מדי בשביל משהו שהוא פשוט טוב וזהו. 

מה שבאמת היה חסר לנו בתל אביב. הבאפלו ווינגז של אוטוטו בייבי (צילום: יעל בונפיס)

לסיום קינחתי עם מנת הפתיחה האולטימטיבית, כנפי באפלו. זה קטע, בדיוק שבוע לפני שאוטוטו צצו משום מקום, שלחתי לחבר הודעה שמה שבאמת חסר לי בתל אביב זה כנפי באפלו כהלכה. ובכן, הנה הן כאן, כנפי הבאפלו הכי מדוייקות שטעמתי מאז שאכלתי ב-Anchor, המסעדה בה הומצאו הכנפיים המקוריות. הכנפיים בשרניות, רכות ברמות ועם רוטב עשוי לשלמות. הן בהחלט יכולות להיות חריפות יותר (אם האמריקאים יכולים, בטח שאנחנו גם) ובאופן אישי אני מעדיף את מטבל הגבינה הכחולה על רוטב הראנץ' שאיתו הגיעו, אבל וואו, זה הדבר הכי קרוב לאמריקה שאפשר להשיג בארץ. למעשה, כל הארוחה הזו היתה התגלמות החלום האמריקאי מאת אדם שמבין לעומק את חווית הטראש שמאחדת בין מצביעי ביידן לבוחרי טראפ, והופכת את 50 הארצות לארצות הברית. וזה, זה כבר אמריקה.

אוטוטו בייבי, נחלת בנימין 60, להשיג בוולט או באיסוף עצמי