דרקולה, פסיכואנליזה וסקס: להבין את היצר המודחק של הערפד

>> הפודקאסט "אוכלי סרטים" שהתארח כאן ב"טיים אאוט" בימיו הראשונים צמח מאז ותפח לכדי פודקאסט בחסות סינמטק תל אביב. בחמישי הקרוב (27.2) תתקיים שם הקרנה של הסרט "דרקולה" של פרנסיס פורד קופולה, ולאחריה יוקלט פרק לייב של הפודקאסט "אוכלי סרטים", כולל הגרלת "דברים שווים" למי שיגיע "בלבוש נכון". תכינו את הניבים. לפרטים נוספים וכרטיסים

>> בואי נראה אותך קורל: 10 הסופות הכי גדולות שראינו על המסך
>> אתם צריכים חופשה: 10 בתי המלון הכי טובים שהופיעו לנו על המסך

בלונדון הוויקטוריאנית של סוף המאה ה-19, בהמולת הרעש של כרכרות הסוסים והכבשנים, ובהפרש של פחות משנתיים יקרו שלושה דברים שישנו את ההיסטוריה: הראשון הוא המצאת מצלמת הקולנוע; השני, הספר "פירוש החלום" של זיגמונד פרויד, שמוציא לעולם את הפסיכואנליזה וראשיתה של חקר הנפש המודרני; והשלישי (והכי כיפי כמובן) הוא יציאת הספר "דרקולה" של בראם סטוקר.

דרקולה הוא מיתוס מודרני – בפחות מ-130 שנה הוא נהיה דמות ספרותית שמוכרת לרוב האנשים על הפלנטה, גם אלו שמעולם לא קראו את הספר, והדמות הספרותית היחידה שהיא כל כך מוכרת עד שיש לה אימוג׳י. הסיפור נהיה מיתוס בזכות הקולנוע – דרקולה היום מחזיק בשיא העיבודים, וזכה ללמעלה מ-300 אדפטציות – מאנדי וורהול ועד דאפי דאק, כולם עשו גרסה של דרקולה.

לדעתנו, סוד ההצלחה של "דרקולה" כטקסט מכונן, מעבר לעובדה שהוא סיפור מעולה על ערפד, נעוץ ברעיון שמדובר באלגוריה פסיכואנליטית – אחת שמחפשת להבין את הדחפים, היצרים וההדחקות של כל אחד ואחת מאיתנו. ועוד כזו שנכתבה בזמן אמת, כתגובה לשינויים החברתיים המהירים שקרו בתקופתה. ואז הקולנוע אימץ אותה, וחזר לחקור את החברה בה עסק בכל דור.

פסיכואנליזה לסינפיל המתחיל

כמו שכל סטודנט בגילמן יודע לדקלם, הבסיס של הפסיכואנליזה של פרויד הוא הרעיון שלנפש האדם תבנית זהה. פרויד מחלק את הנפש לשלוש: האיד, האגו והסופר-אגו. האיד הוא הדחפים והיצרים שמניעים אותנו מבטן הלא-מודע, הסופר-אגו הם סט הלחצים שמפועלים מתוך הכללים שמכתיבה החברה (ההורים, הכנסייה, בית הספר וכו') – ובניהם כלוא האגו: הוא ה"אני" שלנו, שנמצא בלחץ תמידי בין שני הגופים האחרים. בפשטות, האיד זה מה שבא לנו לעשות (לאכול את מה שאנחנו רוצים, לאהוב את מי שאנחנו רוצים), הסופר-אגו מכתיב את כל מה שאסור לנו לעשות, והאגו מנסה למצוא את הדרך לעשות את זה מבלי להתנגש עם מה שצריך.

דרקולה: היצרים והדחפים שבפנים

"דרקולה" של סטוקר לא סתם מספר את סיפורו של ערפד שמפחיד את לונדון. זהו סיפור על יצרים לא מודעים, על דחפים פנימיים שהחברה מנסה לדכא, אך בסופו של דבר הם פורצים החוצה בצורה אימתנית – או כמו שאנחנו אוהבים לכנות את זה, ״אלגוריה פסיכואנליטית״. גיבורי הסיפור, כמו ג'ונתן הארקר, מינה וחברם הרופא בבית החולים למשוגעים, נתקלים במציאות שבה כל הדחפים הפנימיים ביותר שלהם מתנגשים עם החוקים החברתיים והחוקים הפנימיים של עצמם.

אפשר למפות את האלגוריה לפי הגורמים המרכזיים בסיפור: דרקולה, הוא לא סתם יצור אפל – הוא הדימוי של היצרים שלנו, של מה שחשבנו שאנחנו דוחפים הצידה, של כל מה שמוסתר בתת-מודע שלנו. הוא ה״איד״ בדמות ערפד (עם שיניים!), והוא מצליח גם בקסם אישי וגם באימה לכשף אותנו. הוא מחליף איתנו מיצי גוף כדי להפוך אותנו למלפצות כמותו, והוא עושה זאת בזמן שאנחנו מזמינים אותו בעצמנו להיכנס פנימה.

ג'ונתן ואשתו מינה מייצגים את "האגו" – אדם רגיל, שמגיע לעולם שמעבר למציאות הרגילה. הוא נתקל בדחפים שמטלטלים אותו, בסיפור שמציב בפניו את כל מה שהוא לא ידע על עצמו. ומה עוצר את נסיך האופל? אור השמש הצלב והחברות, כל הסמלים שמייצגים את העולם המודע והחוקי, הלוא הוא ה״סופר אגו״. לבסוף, נאלצים הדמויות לפנות לד״ר ואן הלסינג – איש המדע שגם מתעסק במיסטיקה ותורת הנסתר. האם יש תיאור יותר מסעיר לפסיכולוג?! רק הוא יוכל לעזור להם לצוד אחרי דרקולה, ולעצור אותו לפני שמינה תשתנה לנצח.

אחלה, אבל איך כל זה קשור לקולנוע?

פרויד טוען שמיתוסים הם בעצם חלון לנפש של חברה – תחשבו על אדיפוס בתור ה-הדחקה בחברה המערבית. אם נקבל את ההנחה שדרקולה הוא מיתוס מודרני, שווה לנסות ולהבין איך כל אדפטציה חדשה מעידה על הדור שיצר אותה – וההבנה שלו מה האיד מייצג בתקופה שנעשתה. בשביל לנסות לפענח זאת, בחרנו את 5 האדפטציות החשובות ביותר של דרקולה בקולנוע – ואלו שממש שווה לכם לראות:

נוספראטו (1922)
מורנאו מציג לנו את הערפד הראשון בהיסטוריה של הקולנוע באדפטציה לא חוקית של הספר. כאן רואים את דרקולה (או בשמו המשפטי אורלוק) כיצור מפחיד ומכוער שמביא איתו את המגיפה השחורה. זו גרסה שמציגה את הפחד מהאחר, מהזר – ותכלס גם את האנטישמיות של גרמניה של שנות ה-20. אף גדול ותווי הפנים שואבים ספציפיות של אימה מהיהודי, האחר, הדוחה שמביא איתו את המגפה.

״דרקולה״ של בלה לוגוסי (1931)
ה-אדפטציה המכוננת שהפכה את דרקולה למה שהוא היום. כאן דרקולה הוא רוזן מכובד, זר קסום ואצילי שחודר לתוך החברה מהדלת הקדמית, ולא מהמרתף. דמותו של בלה לוגוסי הפכה אותו לאגדה של ממש, עם מבט מפתה ויכולת לשלוט במחשבות של אחרים. הפחד כמובן הוא מ״הפרא האציל״ – וספציפית, מזה המגיע ממזרח אירופה כמו המוני המהגרים ששטפו את חופיה של ארה״ב בשני העשורים שלפני הסרט.

"דרקולה" של כריסטופר לי (1958-1974)
עכשיו אנחנו כבר בבריטניה של אחרי מלחמת העולם השנייה. דרקולה כבר לא סתם "אחר", אלא הפך לדמות עם הרבה יותר יצריות, שמתאימה לתקופה שבה הסקס, המרדנות והמהפך התרבותי היו חלק מהשיח. דרקולה של כריסטופר לי הופך לסמל של תרבות הנגד מראשיתה – ומלווה בצבע, דם והרבה מחשוף. לי ממשיך עם הדמות סרטים רבים עד שמגיע לזמן אמת (1972) ואפילו משתתף במסיבת אסיד.

נוספראטו של הרצוג (1979)
בסוף שנות ה-70 ורנר הרצוג מחליט לעבד מחדש את הערפד הראשון, והפעם אנחנו מקבלים גרסה אפלה ומאוד אינטליגנטית, שמחפשת להעמיק במשמעות של פחד הקיום, הפחד להישאר לבד ולהתמודד עם המוות והנצח. כאן דרקולה הופך לדמות שמעמתת אותנו עם תמותה, בדידות ושאלת הקיום עצמו.

דרקולה של פרנסיס פורד קופולה (1992)
בגרסה האהובה עלינו, קופולה מבצע עיבוד מאוד מורכב ואפקטיבי, שמעמיק בדמות של דרקולה כשל סיפור אהבה מורכב. הוא מציג את האיד לא רק כדחף ויצר, אלא גם כמי שמחפש אהבה נצחית, אובססיבית ומאוד כואבת.

ומה עם ״נוספרטו״ החדש?

הוליווד של השנים האחרונות עברה שינוי גדול. בעשור האחרון אנחנו בתקופה פוריטנית נטולת יצרים – הסרטים כבר לא מציגים את היצרים בצורה חופשית, והנושא של מיניות היה כמעט טאבו. מהפכת ה-#metoo חשפה תעשיה שלמה שבחרה להדחיק ניצול מיני של נשים – וכתגובה התעשייה, במקום להתעסק בכך, בחרה להתרחק ממיניות. זה גם פתח מקום לקולות שמרנים אנטי ליברלים לתת יותר משקל בתעשייה, מה שדה פקטו הוביל לעשור של סרטים נטולי מין, וללא עיסוק במין כתמה קולנועית.

אבל, ב2025 אנחנו רואים איך היצרים מתפרצים מחדש – סרטים כמו ״בייביגירל״, ״אנורה״ ו״יופי מסוכן״ מחזירים את הסקס למסך – אבל עם טוויסט. ומה יותר מתאים להתעסק בהתפרצות של רגשות מודחקים מאשר עיבוד דרקולה לדור החדש? "נוספרטו" (2024) של רוברט אייגרס שם טוויסט מודרני לסיפור ושם את האישה במרכז. לא רק ביטוי של דחפים, אלא המקום והחשיבות של יצרים נשיים – והיכולת לשלוט בהם וכמובן לאבד בהם שליטה. לראשונה הדמות הראשית המרכזית מטיחה בבן זוגה שהרוזן (הפעם, גווייה חיה וחייתית) גרם לה לגמור כמו שהוא מעולם לא הצליח לעשות. והשליטה האמיתית בערפד ניתנת לה, ולה בלבד.