אוכל טוב ברחוב: הגלידה של קסטה גרמה לי לזנוח את כל העקרונות

בשנותיי בתל אביב ראיתי כמה וכמה טרנדים נולדים, מתים ונולדים מחדש. זוכרים את ימי הקרפצ׳יו סלק וחציל בטחינה בכל מקום? את טרנד מסעדות השוק? גל המלביות, הכנאפה, העראייס, אובססיית הקרמל המלוח שהפכה לאובססיית בייגלה ואז לאובססיית פיסטוק? זוכרים שאנשים הלכו מכות בכניסה ל-H&M בעזריאלי, או חיכו חצי שעה כדי להסתכל על מדף עם שקיות במבה בסבן אילבן? כל הרגעים האלה יאבדו בזמן, כמו דמעות בגשם.

לרגע אחד מלחיץ פחדתי שאיבדנו אותך, קלצונה נוטלה // אוכל טוב ברחוב
>> התאהבתי בשישברק פעמיים, וזה יקרה כל פעם מחדש // אוכל טוב ברחוב
>> הכריך של רחל בשדרה לא אמור לעבוד. זה פלא אמיתי // אוכל טוב ברחוב

בקיצור, למדתי שהכל זמני וחולף, אולי חוץ ממסעדת פטרוזיליה ברוטשילד שאף אחד לא אכל בה מעולם אבל תישאר בעיר הרבה אחרינו. הבנתי שלהיות קורבן אופנה זה מביך ומעייף, ורק לפעמים אשכרה שווה את המאמץ. היום אני משתדלת להתרחק ממקומות שמגיעים עם תור ארוך ועם רצפי מילים כמו "שכולם מדברים עליו".

דווקא כשמקום אופנתי מאבד מקסמו הראשוני ומפתח אופי (קצת עלוב) בדרך אני נוטה להתלהב ממנו יותר. ולראייה, החיבה התמוהה שלי לקניון גינדי TLV והעובדה שהתחלתי לפקוד סניפים של סבן אילבן רק כשמכונות השייקים כבר הפכו לממש מטונפות. בהשאלה מרבקה מיכאלי (אוקיי, מנעמי שמר) – אני בעד הנגד ונגד הבעד.

ואת כל זה אני מספרת היום כדי להגיד שבתור לקסטה עמדתי לא פעם ולא פעמיים, ואעמוד בשמחה בעתיד. כל שמץ של מבוכה מתפוגג לי מהגוף כשזה קשור לגלידריה הזו, שהחלה את דרכה מתישהו בחורף 2024 ומאז פקדתי אותה כמות מרשימה של פעמים. זאת מעין מטריושקה של דברים "נכונים", מה שאמור להרתיע אותי – גלידה בפארק המסילה, צמודה לתדר, ממלכה נוספת באימפריה של איל שני. העומדים בתור ליטרלי מסתכנים בדריסה על ידי קורקינט חשמלי, כי התור נגרר באופן קבוע לשביל אופניים.

אבל האמת הלא קולית היא שאני אוהבת את פארק המסילה, ובתכלס גם את התדר, ובתכלס בתכלס גם דברים שקשורים לאיל שני. בוז תיאורטי יש לי בשפע, אבל מה לעשות שהכל טעים לאללה וגם נראה טוב? אבל אנחנו פה לדבר על גלידה, ועוד איזה גלידה.

קיים סיכוי שבוזה או ארטה איכותיות יותר, זו תהיה טענה לגיטימית גם אם שגויה, אבל לקסטה יש איזה אקס פקטור שהופך אותה למקום שכיף לחזור אליו שוב ושוב ושוב. קודם כל, טעים לאללה. שנית, ההיצע – יש לא רק טעמים בייסיק בביצוע מוצלח, אלא גם יציאות הזויות או טוויסטים חמודים על טעמים מוכרים. עם הזמן אספתי כמה טעמים אהובים במיוחד: כדורי שוקולד עם חתיכות קריספיות של ביסקוויט; ארל גריי מרענן וכיפי; קרם פרש עם שמן זית, סטייה בקטע טוב – וגם לימון חלב, תפוז דם, תירס, דבש-לוונדר, מנגו, גרעיני דלעת. למרשמלו-מדורה לא חזרתי, אבל יש לה הרבה מעריצים אחרים.

כבונוס יש את המסביב – כוסות מגניבות ממתכת, קראמבל או גרידת לימון לשים מעל, חצר חמודה, פארק ותפוצ׳יפס פאנסי בצד. זה עובד. אני לא לבד בזה. שוב ושוב אנשים אומרים מסביבי דברים כמו "רציתי לשנוא", מתלוננים על מחירים או על הפורט סעיד או על משהו לא ברור ששני אמר פעם במאסטר שף. אבל נו, באנו בשביל הטעם הפרובוקטיבי או ההייפ או המאנץ׳ למתוק, וחזרנו כי פאקינג כיף ומוצלח וטעים. אגב, כיף גם לראות מאסטר שף. לפעמים המיינסטרים צודק.