אוסקר שעמום אטומי: איפה הסטירה של וויל סמית' כשצריך אותה?
הכרחנו את לירון רודיק לשבת כל הלילה מול טקס פרסי האוסקר, וחוץ משואו אדיר של ריאן גוסלינג והופעה בעירום של ג'ון סינה, כל מה שהוא קיבל זה טקס בנאלי עם בחירות צפויות שנראו כמו שידור חוזר, הרבה בדיחות לא מצחיקות ואינסוף ליקוקי ישבן הדדיים. נו אתם יודעים, מה שטקס האוסקר אמור להיות
הלילה התקיים טקס פרסי האוסקר ה-96, וישבנו עם כל העולם ואשתו מול המרקע כדי לצפות בשלוש שעות שבהם השמות הכי גדולים בהוליווד מלקקים אחד לשני את התחת. לפני שנדבר על הזוכים ועל הערב שהיה, צריך להיזכר רגע באוסקר של לפני שנתיים – ואתם יודעים בדיוק על מה אני מדבר: כן, כן, הסטירה שוויל סמית' העיף לכריס רוק תמורת הבדיחה שעשה על אשתו, וכמובן על מחיאות הכפיים הסוערות שקיבל על הזכייה ממש לאחר מכן. זה רגע שעד עכשיו מבייש את וויל סמית', וזה היה תצוגה נוראית של אלימות – אבל פאק איט, זה היה מעניין. מה שאי אפשר לומר בשום צורה על הטקס אמש.
>> לילה באוסקר: ניצחון גדול לאופנהיימר ותבוסה להסברה הישראלית
ביחס לטקס ההוא, הטקס שהתקיים הלילה הרגיש כמו לראות עונה של "האח הגדול" אחרי העונה עם דיאן שוורץ: מיותר וחסר טעם. הפעם לא היה וויל סמית' ולא היה כריס רוק, האקדמיה חיפשה מישהו נייטרלי שלא ילהיט את הרוחות, והתשובה הייתה ג'ימי קימל – הוא חבר של כולם בהוליווד כי הוא מארח אותם בתכנית האירוח שלו, אז הוא חייב להיות נחמד ולא להרגיז אף אחד אף פעם וכולם אוהבים אותו (חוץ ממאט דיימון, מסיבות מובנות), אבל בחיי כמה שהוא משעמם.
קימל כבר הנחה את האוסקר בעבר, והפעם חזר עם בדיחות שפשוט לא עובדות. זה התחיל עם מונולוג פתיחה שהעלה גיחוך במקרה הטוב ובמקרה הרע היה חנפני ומפרגן יתר על המידה. בכלל, נדמה היה שהפעם טקס האוסקר בסימן העצמה, וכשאני אומר העצמה אני כמובן מדבר על זה שהשחקנים ההוליוודים מעצימים אחד את השני. אז איך מתקנים את השם של האקדמיה אחרי השנים האחרונות? מכריחים את כולם להגיד דברים טובים אחד על השני.
הקטגוריה הראשונה בערב הייתה שחקנית המשנה הטובה ביותר, ובמהלכה הוצג פורמט הגשה חדש שמזכיר שיעורי חינוך בתיכון יותר מאשר טקס פרסים עטור כוכבים: מדי כמה קטגוריות יעלו זוכי אוסקר מהעבר באותה קטגוריה ויגידו מילים טובות על המתמודדים. הראשונות שעלו היו מרי סטינבורגן, ג'יימי לי קרטיס, לופיטה ניונגו, ריטה מורנו ורג'ינה קינג. כל אחת מהשחקניות האגדיות האלה הייתה צריכה לשבח את המועמדת שהציגה ולבסוף גילינו שהזוכה בקטגוריה היא ד'ווין ג'וי רנדולף על תפקידה ב"נשארים לחג", סרט שיוצריו מואשמים בגניבה אמנותית מתסריט שנכתב לפני עשור על ידי סיימון סטפנסון. אבל היי, אם וויל סמית' זכה אחרי הסטירה, מה זה כבר גניבה אמנותית קטנה בין חברים? עם זאת, הזכייה של רנדולף הייתה מאד מרגשת, בעיקר בגלל שהיא מאוד התרגשה ואיפשרה גם לחלק מהזוכים אחריה להיות קצת יותר אותנטיים ואנושיים.
אחרי קטגוריית שחקנית המשנה המשכנו עם עוד קצת בדיחות לא מצחיקות של קימל והגענו לקטגוריה שבה יש גם נציגות ישראלית: הסרט המצויר הקצר, עם "מכתב לחזיר" של טל קנטור שהפסיד לסרט האנטי-מלחמתי ברוח התקופה, "המלחמה נגמרה!", שמבוסס על שיר של ג'ון לנון ויוקו אונו. בפרס לסרט האנימציה באורך מלא זכה סרטו האחרון של הייאו מיאזאקי ולמען האמת, רק מתוך כבוד מגיע לו, כמו שהגיע לדיקפריו לקבל פרס אחרי שהיה צריך לישון בתוך גופה של דוב ולשחות במי קרח. אני לא יודע אם "הילד והאנפה" ראוי לזכות מול המתחרים, אבל העיקר שפיקסאר לא ניצחה עם "אלמנטל" שהיה פשוט סרט משעמם. דווקא ל"נימונה" ולסרט של "ספיידרמן" היו הישגים מעט יותר מרשימים, אבל לא מרשימיםם כמו ליצור סרטי אנימציה שעדיין מצליחים להדהים בגיל 83.
בפרס התסריט המקורי הטוב ביותר זכה הסרט "אנטומיה של נפילה", המספר על אישה שמנסה להוכיח שלא רצחה את בעלה. די נחמד שסרט אירופאי מתחרה באוסקר, וזה חלק מהעניין של העצמה והכללה של כולם. במהלך הטקס ראינו גם שפרגנו ממש לכל מי שמעורב בתחום המטורף הזה של עשיית סרטים, לפעלולנים ולאנשי הצוות והסאונד והאפקטים המיוחדים, והייתה לנו גם מועמדת ראשונה שהיא נייטיב-אמריקאית (שכמובן לא זכתה). בפרס התסריט המעובד זכה "מעשייה אמריקאית" – זכייה מוזרה, במיוחד כשהסרט מתמודד מול סרטים כמו "אופנהיימר" ו"מסכנים שכאלה", אך קשה לומר שלא צפויה בעקבות ההייפ של הסרט.
לאחר פרסי התסריט עלתה בילי אייליש לשיר עם השיר שיוכרז ממש עוד מעט כזוכה בפרס השיר המקורי לסרט, ויחסית לבילי אייליש זאת הייתה הופעה מאוד מאופקת. זכיתי לראות אותה מופיעה בעבר וההופעה הזאת מנוגדת לחלוטין לאנרגיות שהיא שחררה על הבמה בלולהפלוזה 2019, למשל.
כשרואים אותה מול ההופעה של ריאן גוסלינג אמש עם השיר "קן", זה בכלל מבלבל. גוסלינג סיפק לנו את הרגע הכי אייקוני בטקס כשכל השחקנים מהסרט עלו לרקוד איתו והיה שם הכל – כוריאוגרפיה כיפית, עבודה עם הקהל שיודע את כל המילים בעל פה, סלאש ואנרגיות גבוהות ו– רגע, מה? סלאש? מה אתה עושה שם? – אז כן, אפילו סלאש היה על הבמה, וזה בערך היה הדבר הכי מפתיע בטקס הזה. אולי השני הכי מפתיע, אחרי שהתזמורת של הטקס ניגנה גרסה קלאסית ל-I'm a Barbie Girl.
היו כמה רגעי שיא נוספים בטקס הזה, ביניהם הרגע שבו ג'ון סינה עלה עירום לגמרי לבמה כדי להעניק את פרס עיצוב התלבושות, והיה את גיירמו, שומר החניון של ג'ימי קימל שמדי פעם יוצא להתחכך במפורסמים על השטיח האדום מצויד בטקילה, והפעם הדאג לטקילה לכל הקהל וסיפק רגעים אמיתיים של פאן, כמעט פאן כמו סרטים שהסתננו בטעות לרשימת המועמדים: "נפוליאון" שהיה סרט כושל נכנס לכמה קטגוריות משניות, "שומרי הגלקסיה חלק 3" היה מועמד לפרס האפקטים המיוחדים (והפסיד ל-"גודזילה מינוס אחת", הפסד שבזכותו ראינו שסמוטריץ' הוא לא האיש עם האנגלית הכי גרועה שנאם בארה"ב). אבל הקטגוריות המשניות האלה לא באמת מעניינות, ואנחנו באנו לארבעת הגדולים: שחקן ראשי, שחקנית ראשית, במאי והסרט הטוב ביותר.
לפני כן, לגבי פרס שחקן המשנה, רק נציין את רוברט דאוני ג'וניור שזכה על תפקידו ב-"אופנהיימר". זה אולי הפרס המוצדק ביותר בטקס, וזה לא מובן מאליו, כי רוברט דאוני ג'וניור נתקע במשך שנים ארוכות בתפקיד של איירון מן, וזו משבצת שקשה לצאת ממנה. ב"אופנהיימר" הוא לגמרי הצליח לעשות את זה.
ולמנה העיקרית: בפרס השחקן הראשי זכה קיליאן מרפי (תיראו מופתעים), גם כן על תפקידו ב"אופנהיימר". כשמסתכלים על רשימת המועמדים רואים שלא היו הרבה מועמדים חזקים השנה. מולו התחרו על הפרס הנחשק בראדלי קופר, ג'פרי רייט, פול ג'יאמטי וקולמן דומינגו, אף אחד מהם לא נתן הופעה קולנועית כמו מרפי. הזכייה בפרס לשחקנית הראשית הטובה ביותר הייתה צפויה – אמה סטון ב"מסכנים שכאלה" וזה לא שלא הגיע לה לזכות, אבל לילי גלדסטון הייתה בחירה הרבה יותר מעניינת ומרעננת במיוחד כש"רוצחי פרח הירח" זכו להתעלמות מוחלטת.
את פרס הבמאי והסרט הטוב ביותר קטף כצפוי כריסטופר נולאן עם "אופנהיימר", בחירה קלאסית ודי משעממת של האקדמיה. הם יכלו לתת את שני הפרסים ל"מסכנים שכאלה" בקלות רבה, ולתת מקום ליצירה שמתפארת בעולם סוריאליסטי מופלא שלא נראה כמותו בקולנוע מאז ימיו המוקדמים של הקולנוע הסוריאליסטי במאה הקודמת. זה לא שלא מגיע לנולאן כמה פרסים על "אופנהיימר", אבל בחייאת, איזה שעמום.
נדמה שטקס האוסקר השנה ניסה פשוט להיות טקס פרסים נורמלי ובנאלי, ואחרי אירועי השני שעברו, אפשר להבין את יוצריו. הם בחרו במנחה משעמם שכבר נגמרו לו הבדיחות (אפילו בדיחת היריבות בין קימל לדיימון חוזרת), הם התחילו עם כמה בחירות מפתיעות בקטגוריות שוליות (כולל בחירה ראויה בפרס הדוקו לסרט "עשרים ימים במריופול"), אבל בסופו של דבר, בטקס ה"קטסטטרופלי" ההוא לפחות הייתה יותר אמת, כי הצביעות ההוליוודית נחשפה במערומיה. היה עניין, וזה עורר שיח חשוב. הפעם לא היה מזה כלום. אפילו אל פאצ'ינו נראה משועמם כשהגיש את הפרס הכי חשוב בטקס, ונראה כאילו הוא פשוט רוצה לסיים עם זה וללכת. לא ראינו כאן שום דבר חדש. בחירות צפויות, בדיחות לא מצחיקות וליקוקי ישבן הדדיים. נו אתם יודעים, מה שטקס האוסקר אמור להיות.
טקס האוסקר יהיה זמין החל מהערב ב-yes VOD וב-+STING. גרסה ערוכה ומתורגמת תשודר ב-yes MOVIES DRAMA ביום שלישי, ה-12/3 בשעה 21:00.