שנתיים שבורות: דוקו הוא התקווה ליצירה ישראלית מתריסה וחכמה

שנתיים לתוך המלחמה, התרבות הישראלית במצב שבור ביותר ומותקפת מכל עבר. סדרה כמו "פאודה" לא הייתה מגיעה לנטפליקס בימים אלה. רק הדוקו הישראלי, למרות ואולי בגלל המצור הממשלתי, מצליח לשמור על עמוד שדרה יציב, רמה גבוהה וחשיבות ציבורית גדולה מתמיד בעולם שאחרי שבעה באוקטובר
>> פורם לראשונה ב-23.9.25 // עדכון אחרון: 6.10.25
בעלי זיכרון קצר אולי לא שמים לב, מקורבי ממשלה מכחישים ובעלי הממון מתעלמים מאינטרס כלכלי, אבל מצב תעשיית הטלוויזיה הישראלית בכי רע. התעשייה גם כך עייפה מקרבות ארוכים מול יוטיוב וטיקטוק, וקצב הסדרות הישראליות פחת עוד יותר בעקבות הקורונה. עכשיו תוסיפו לכך מלחמה מתמשכת, ערוצים בחסות הממשלה, איומים ממשיים לסגור את השידור הציבורי וניסיונות מביכים של שר תקשורת פופוליסט להבעיר אסמים ברפורמת תקשורת הרסנית.
לפני כמעט 20 שנה, עת "בטיפול" פרצה את הגבולות לעבר השוק הבינלאומי, האופטימיות שטפה את הטלוויזיה הישראלית, ואת אדוותיה אנחנו מרגישים עד היום. אבל צינור החמצן הבינלאומי נחנק בדריסת רגל גסה על ידי מדיניות הממשלה והפעולות בעזה, וגם אם עוד לא מרגישים ישירות את הצימאון, קשה להאמין שהחרמות הבינלאומיים והרתיעה מישראלים – שלא לדבר על אנטישמיות אמיתית – יאפשרו לזרם היוצרים הישראלי לנוע לבינלאומי באותה קלות של העשור האחרון. בואו נגיד כך – אם "פאודה" הייתה יוצאת היום, מישהו באמת מאמין שהיא הייתה מגיעה עד לנטפליקס?
אך ישנו אגף אחד בו היצירה הישראלית עוד פועמת, רלוונטית, מתריסה ומחכימה – היצירה הדוקומנטרית. הסוגה התיעודית בארץ התפתחה באופן מעורר השראה לכזו שלא מביישת את דומותיה בעולם, ובעת המשבר הגיבה נהדר מכל החזיתות. יוצרי דוקו ליוו סיפורים אנושיים שנעו בין משפחות חטופים וחטופים שחזרו ועד לקצינות נפגעים ומשפחות שכולות. הם גם סקרו את ההיסטוריה האזורית כדי לספק לנו קונטקסט, עבדו ברמה עיתונאית לחשיפת עוולות הממשלה בעזה ואלימות מתנחלים באיו"ש, ציירו תמונה מקיפה של האירועים שהתרחשו בנובה, חיטטו בפצעים היסטוריים וחשפו מכאובי הווה. וכל זה רק דוקומנטרים שנולדו מה-7 באוקטובר.
>> ועוד יותר רע: דירוג 20 הסדרות הישראליות הכי טובות של השנה
>> שנת הדעיכה: 17 סימנים משנת תשפ"ה שהתרבות הישראלית שוקעת
בניגוד לרוב התוכניות המתוסרטות, הדוקומנטרי הישראלי מבין את תפקידו בחברה – לשקף, לשמר, לחשוף ולקרב. יצירות כמו "נתתי לה חיי" על כוורת או עבודותיו של קובי פרג' דואגים לשמר את התרבות הישראלית, ומנסים לגזור ממנה רלוונטיות לחיינו ; "המושל", "הדונם של סבתא", "1948" ואפילו "איפה היית בהתנתקות" הפגום מספקים מבט מפכח על איך הגענו הלום, יש דוקו ביזאר (אל תפספסו את "איש הנחשים" החדש ב-Yes דוקו), ודוקו רצח, חשיפות חשובות ושרטוט חייהם של אנשי תרבות, יש יצירתיות וחדשנות, ולפעמים אפילו אומץ שמשתלם, כמו עם זוכה האוסקר "אין ארץ אחרת". יש פה את כל מה שנעדר מכל כך הרבה אגפי תרבות בראי המלחמה.
ישנו, כמובן, גם מכשולים גדולים שעומדים בפני התעשייה המוצלחת הזו: גורמי ימין ואנשי שלטון כבר עובדים קשה כדי לסכל הקרנות סרטים שלא מתיישרים עם הנראטיב הממשלתי, וכלי הרפורמה – אם ייושמו – יפגעו בעצמאות שנתונה ליוצרים. אבל זה הקטע, שעם כמה שהתעשייה נתמכת בקרנות ומימון ממשלתי, יש בי אמונה שהיא תוכל גם לעמוד בפני עצמה, גם בהיעדר תמיכה ממסדית ובמיוחד כהתנגדות לממשל. התקצוב יצטרך לעבור לאנשים עצמאיים, שכנראה לא יתמכו בו מאינטרס כלכלי, אבל כבר נועדנו לגלות שיש אנשים שמוכנים לשים גם את כספם לטובת אמנות חופשית.
וזה היתרון הגדול של הסוגה התיעודית – היא פועלת למען האנשים שמצולמים בה. לא כוכבי הדוקו, אלא האפיון של מושאי התיעוד – כולם. כולם מרוויחים מידע, וכולם מרווחים ממבט לא מפולטר שכזה. גם אם התקציבים יעלמו, דוקואים ישראלים יתועדו בסמארטפונים ויעלו ליוטיוב. זו טבעה של יצירה שרק רוצה לחשוף לעולם סיפור. ימשיכו לספר לנו על עצמנו, ולהישיר מבט אל מול המציאות. בימים בהם יש כל כך הרבה אנשים, רשתות, ממשלות וענקי טק שרוצים לטשטש לכם אותה, חשוב לשים לב איפה מציגים אותה ישירות.