הג'אז החדש וטריפ לפסגת הפחד על דבש נפאלי בפרק 8 של אטלנטה

פרק 8: New Jazz ("ג'אז חדש")

*הריקאפ שלפניכם כולל ספויילרים לפרק השמיני מהעונה השלישית של אטלנטה, כמו גם ספויילרים לפרקים שלפניו. אם זה מסוג הדברים שמפריעים לכם זה הזמן לרוץ ולהשלים או לקחת דבש נפאלי הזייתי ולהינות מהטריפ*

אחרי הפרק החמישי, בו התעמת פייפר בוי עם מחסום הכתיבה שלו, חשבתי שלא נקבל עוד פרק שמתמקד בפחדי התהילה של אפלרד. ובכן, אטלנטה של השנה עושה כל מה שלא חשבנו – ובמקרה הזה, לא רק שעשו פרק נוסף שמתמקד בפחדי התהילה של אלפרד, אלא גם קשרו אותו באופן בלתי ניתן להפרדה לפרק המקביל של העונה הקודמת, "Woods", גם הוא היה השמיני לעונה. את הפרק ההוא הזכרתי גם בריקאפ לפרק החמישי, גם כי התעסק, כאמור, באותו הנושא, וגם כי הדמות המרכזית של אותו הפרק חלקה שם עם דמות מרכזית מ-"Woods". אבל הפרק הנוכחי, במהלכו אלפרד צולל לטריפ רע, קשור אליו הרבה יותר.

הפרק נפתח באווירה נינוחה, כשאל ודריוס יושבים לשתות קפה. דריוס קורא עיתון (בהולנדית) ומחמיא לאל על הכובע רחב השוליים שלו (שדומה באופן מחשיד לזה שלבש מרקוס מיילס, כוכב ה-NBA עם המכונית הבלתי נראית שאלפרד קינא בו בעונה הראשונה), ואז מתחמק מלשלם את החשבון, ולא בפעם האחרונה. ארן מבקר לרגע כדי לוודא ש"הדבר הזה שאני לא אמור לדעת עליו לצרכי ביטוח" עדיין קורה, ודואג לצמד חבריו לכניסה לספא, כך שהוא כנראה יודע בדיוק מה הדבר הזה שהוא לא אמור לדעת עליו לצרכי ביטוח.

ברחוב אמסטרדמי צדדי, דריוס ואל יוצאים למסע שלהם. דריוס מסביר מה בדיוק הם עומדים לקחת – עוגת חלל נפאלית, שמערבבת בין מריחואנה שנקצרת על ידי נזירים בדנמרק ודבש הזייתי נפאלי (A – רפרנסים בתחתית הטקסט). בעודם משוחחים, הם חולפים על פני אדם בכובע של גופי מעוך על מפתן דלת, מכוסה בשמיכה במצב קטטוני. "זה תייר", אומר דריוס. "אל תהיה כמוהו". אחרי הצפייה בפרק אנחנו כבר יודעים שמדובר באל העתידי, שמגיע למקום הזה בסוף הטריפ לסגירת לולאת הזמן המסתורית של הפרק. אבל כרגע, הוא רק סימן אזהרה לעתיד לבוא.

בקופישופ שדריוס מצא ברידיט השניים מזמינים את העוגה הממסטלת (בפועל זה שטרופוואפל טבול בחומר, אבל אתם יודעים, אמריקאים יקראו להכל עוגה). גם הפעם דריוס מתחמק מלשלם ("אני פשוט אתן לגורל לטפל בזה". אל משלם. "תודה גורל"), והמוכר מזהיר את מפקפק ביכולותיו של אל להתמודד עם החומר. הפעם במהלך כותרת הפתיחה – שהתחבאה בין שכבות הסטיקרים על השולחן – הסתתרה גם הפתעה לצופים אדוקים וחדי עין. אחד הסטיקרים היה "R.I.P Clark County", כלומר שהראפר הלקקן שפייפר בוי התחרה בו בעונה השניה כבר לא בן החיים. נו טוב, גם זו דרך להעביר עלילה.

שולחן הסטיקרים. הסטיקר לזכרו של קלארק קאונטי נמצא למעלה מצד ימין. "אטלנטה", צילום מסך

"מוזיקה וטיול לספא", מכריז דריוס את תכניותיו, והוא אכן תכנן – הוא ארגן שני אייפוד-נאנו ישנים, עליהם הטעין מוזיקה לטריפ. אלפרד מקבל כנראה את האלבום הטוב ביותר של סטריולאב (“Dots and Loops” מ-1997) וחוצה גשר עליו עומדים אנשים שונים – זוג תיירים בכובעי גופי, זוג לסביות, אישה שחורה, ולבסוף, אישה על אופניים שמחייכת, ואז מצביעה עליו, אולי זיהתה את הראפר המצליח, אולי צוחקת על הכובע שלו. מבולבל, הוא רואה את דריוס מביט על הרצפה ומנענע את ראשו, רק כדי לראות שדריוס מביט בעכבר גוסס, דבר שמבהיל את אלפרד. כאן הגיע הרמז הראשון לקשר ל-"Woods" – באותו הפרק אל ראה אייל גוסס רגע לפני שפגש את ההומלס, הפעם הוא רואה עכבר לפני שהטריפ הנעים התחיל לשנות כיוון.

הנה עבורכם חוק לחיים: אם לקחתם סמים עם אדם כמו דריוס, והוא אומר לכם שהוא מסטול, אתם גם מסטולים. למעשה, אתם כנראה מסטולים מדי מכדי להבין שאתם מסטולים, בדיוק כמו שאל חושב שהדבש לא עלה לו. הוא גם הופך לחסר סבלנות לכאוס של דריוס, שנכנס בטעות לרחוב החלונות האדומים הנודע של אמסטרדם. מבטו של אל נודד לעבר אחת מהנשים בחלונות, שמרימה את הטלפון שלה, ומצלמת אותו דרך החלון, ועוד עם פלאש. יש מידה לא מבוטלת של אירוניה בכך שדווקא היא, האישה שמהווה אטרקציה תיירותית, זו שעומדת מאחורי חלון זכוכית כחיה בכלוב, זו שעל פי החוק ההולנדי אסור לצלם אותה – היא זו שמצלמת את פייפר בוי. רק עוד דרך מחוכמת להעביר את הרגשת החרדה הכללית של אל, או כל מפורסם, שלא יודע אם מסתכלים עליו כי הוא מפורסם, או כי הכובע שלו מכוער.

האירוע הקטנטן הזה היה מספיק כדיי שדריוס יעלם, ובמקומו הגיעו שלושה נערים לבנים, כנראה שיכורים ולגמרי אגרסיביים. הפעם אין ספק, הם זיהו את פייפר בוי, מתחילים לצעוק, לקלל, להטריד ולרדוף אחריו. זה לא מפתיע שאלפרד בורח. הרי בפעם האחרונה שהוא פגש 3 מעריצים ככה סתם ברחוב לבדו, הם הכו, שדדו וכמעט ירו בו. כן, גם זה קרה ב-"Woods". הפעם, בכל אופן, הוא למד מטעויות העבר וברח מהצרות, שבהחלט הגיעו. הוא מציץ מבעד לחריץ הדלת מהפינה החשוכה שמצא, ורואה את השלושה מבצעים מעשה אכזרי והיסטרי כאחד – חוטפים תינוק וזורקים אותו כאילו היה תרמיל בית ספר ואימו היא הנער החנון מהכיתה. אם לא היה ברור לנו עד עכשיו (וגם אם אלפרד לא מבין את זה), אנחנו כבר עמוק בטריפ שלו.

ולא שמה שקורה בפנים פחות מוזר. אישה לבנה בוכה על הרצפה, מבקשת עזרה. אל מתקרב אליה בזהירות ומציע עזרה, ולוקח לו רגע להבין שהוא צעד בטעות לתוך סוג של פרופורמנס ארט. אולי כי הקהל הורכב רק מבחור שחור אחד שצפה בה. אני לא אנסה לפרש אמנות שבבירור נועדה להיות פרודיה על אמנות, אבל מעבר לכך שהתרגיל הזה הזכיר חלק מעבודותיה של מריאנה אברמוביץ, מדובר באדם שחור שצופה להנאתו באישה לבנה בוכה, וכל כך נהנה מזה עד שהוא מנשנש חטיף תוך כדי. אני בטוח שגלובר נהנה לכתוב את הסצינה הזו.

רק כשאלפרד ממשיך משם לתוך המוזיאון הוא פוגש את הדמות המרכזית של הפרק, דמות דואלית שמצד אחד נצמדת לראפר, אבל מצד שני לא מפסיקה להעליב ולבקר אותו. האישה מתחילה דווקא מנקודת חוסר הביטחון שכבר שמנו לב אליה עוד קודם, הכובע שלו, ממשיכה להקניט אותו על איך שראפרים אומרים "פוסי" ומסיימת בטענה שראפרים לא יודעים כלום על עצמם, ובמיוחד, לא יודעים איפה הכסף שלכם. "מי הבעלים של המאסטרים שלכם?", היא שואלת, כשהמילה מאסטרים מתפקדת ככפל משמעות – גם בתור זכויות על ההקלטה המקורית (שבתעשיית המוזיקה, שקולה לתרנגולת שמניבה ביצי זהב) וגם בתור הבעלים, כמו שלעבדים היו בעלים. אל לא ממש יודע. יותר מזה, הוא גם לא מבין מה היא שואלת.

"באתי בזמן המושלם, אני יכולה להישבע שאני מלאך", היא אומרת לו לפני שהיא מציגה את עצמה בשמה – לוריין. בסיום הפרק, כשאל יתעורר מהטריפ בבית מלון, אנחנו עוד נגלה את הטוויסט של הפרק, שלוריין היה שמה של אימו המנוחה של אלפרד, כלומר שהלוריין הזו מתפקדת בפרק כדמות אם של הראפר. זה הוא עוד חיבור ל-"Woods", פרק שהתעסק בדיכאון של אובדן האם, ואפילו התחיל עם רגע בו אל מדמיין את אימו. בצפייה בדיעבד אפשר לשים לב שלוריין החדשה מתפקדת כאמא של אל – היא נוזפת בו על איך שהוא לבוש, לא מבינה את האמנות שלו, כועסת שראפרים אומרים פוסי ואז דואגת לכך שהוא דואג לכסף שלו. היא לא בדיוק הטיפוס האימהי המחבק, אלא הטיפוס האימהי הנוזף. גם זו סוג של אהבה.

פרט מידע נוסף, מעניין ואיכשהו רלוונטי על לוריין הוא שהשחקנית שמגלמת אותה, אווה גריי, היא טרנסית. על פניו לא נראה שזה מידע שבאמת תורם לפרק, אבל אחרי חיפוש בלתי מבוטל גיליתי שלפני בדיוק שנה, בפברואר 2021, אחת המלהקות של אטלנטה חיפשה באופן ספציפי שחקנית טרנסית לתפקיד שיצולם באמסטרדם. אני לא לגמרי יודע למה בחירת הליהוק המאוד ספציפית הזו – אולי רצו להוסיף לדמות מסתורין אינהרנטי (וזה עובד, אווה גריי פנטסטית בפרק), אולי זה קריצה לדואליות שכל הזמן מבצבצת ממנה ואולי זו אמירה על התפקיד האימהי שלה, אולי זו סיבה שפשוט לא עולה בדעתי. כך או כך, זה היה, וזה במכוון.

בסוף אל נכנע, מוותר על להתחמק ממנה (כמו שהוא נוהג לעשות עם נודניקים) ומבקש את עזרתה לצאת מהמחבוא האליטיסטי שלו. "אתה יכול להתחיל עם להוריד את הכובע הזה", היא אומרת, אבל הפעם זה לא עלבון, אלא הצעה פרקטית – הכובע גורם לו לבלוט, והדרך להיטמע בקהל היא "להפוך למה שאתה פוחד ממנו". כלומר, ללבוש את כובע הגופי המטופש. יש לציין שמדובר במשחק מילים מסוים, שכן היא מחליפה כובע מטופש ("goofy") בכובע מטופש אחר, של גופי. זה למעשה הצעד הראשון בתהליך שיפשיט מאלפרד את הגינונים הראפריים ויחזיר אותו להיות הילד הקטן והאבוד שהוא. ביציאה מהמוזיאון, למשל, כשהלילה מפתיע את אל (עוד סימן לכך שהוא ממש, אבל ממש מסטול) הוא מאבד את לוריין, ובמהרה נראה, במיוחד עם הכובע המטופש, כמו ילד שאיבד את אמא בדיסנילנד.

אם וילדו. לוריין ופייפר בוי. "אטלנטה", צילום מסך

בסוף אמאל'ה מוצאת את אל וגוררת אותו למועדון חברים אקסקלוסיבי, שם היא פוגשת צמד חברים בלתי נסבלים ומצמידה לאל את הכינוי "ג'אז החדש" בכניסה למועדון. למה? שאלה טובה ששאלתי את עצמי לא מעט. מבחינה פרקטית, לפחות, הסיבה היא כדי ששומר הראש יחשוב שהוא אותו האדם שלוריין תמיד מביאה, ותמיד מכנה "ג'אז החדש". אבל עצם הבחירה בכינוי כזה, לצד העובדה שהוא גם שם הפרק, שמה עליו דגש יותר גדול. אני מאמין שהכינוי מתייחס להיותו של אלפרד ראפר, כלומר נציג ז'אנר הראפ, או הג'אז החדש. הג'אז הישן, כלומר ז'אנר הג'אז, ידוע בתור (עוד) אומנות שחורה שנגנבה על ידי הלבנים. אומני הג'אז הישן היו אפרו-אמריקאים חסרי ידע בתעשייה שבלא מעט מקרים איבדו הרבה מכספם בגלל ניהול לא נכון והתמקדות בדברים הלא חשובים, נגיד כובעים יפים. הם בוודאות לא ידעו מי הבעלים של המאסטרים שלהם. אם כן, "ג'אז החדש" נקרא כעוד עקיצה על אלפרד מצידה של לוריין.

המועדון הזה מוזר גם בסטנדרטים של אטלנטה – האמנות על הקיר מטרידה מינית, האנשים מסביב זקנים ולבנים והמשקאות שלהם משולמים על ידי גבר שיושב עם אדם בחליפת כלב דלמטי, ספק בקטע מיני, ספק סתם מוזרות מאפיינת. ואם כבר מוזרות מאפיינת, אל מסית את מבטו לרגע ולוריין נעלמת כמו רוח הרפאים שהיא, משאירה אותו עם הצמד הבלתי נסבל שפגשו בכניסה. הם שואלים את אל ממתי הם מזדיינים, שאלה שהוא מגיב אליה בזלזול (היא בכל זאת אמא שלו), ואז רומזים שזו לא הפעם הראשונה שהיא "אוספת" ראפר ("אתה יודע איך קוראים לדירה שלה? 106 אנד פארק". הפאנץ' הוא ש-106 ופארק הוא שם של תכנית שנהגה לארח אינספור ראפרים). אבל אל לא סובל את האינטראקציה, ומתחפף לבר. שם הוא ימצא מפגש מעניין ומוזר אפילו יותר.

ליאם ניסן הלבן. "אטלנטה", צילום מסך

כן, לא טעיתם. זה היה ליאם ניסן, כוכב האקשן, ההוא עם סט הכישורים המאוד ספציפי, שמגלם את עצמו. ניסן שואל אותו איך הוא הגיע, וכשאל אומר שהוא הגיע לשם עם מישהו מקומי, שחקן הקולנוע שואל אותו "מה הם עשו? חנקו מעריץ? שכבו עם נער?". בדיוק באותו הרגע אל מרים את הכוס שלו, ומגלה את שם המקום על התחתית – "קנסל קלאב", מועדון הביטול. המקום אליו מגיעים כל האנשים ש"בוטלו", מסגרת תרבות הביטול (B). וליאם ניסן לא שם סתם, הוא מתייחס לסיבה שהוא בוטל בגינה – בריאיון לקידום סרטו "מרדף קר" ב-2019, ניסן סיפר כי 40 שנה לפני כן, אחרי שחברה שלו נאנסה על ידי אדם שחור, הוא יצא לרחוב עם אלה וחיפש "כל ממזר שחור" כדי לכלות בו את זעמו. ההערה בריאיון גררה זעם אינטרנטי רב שהוקיע אותו כגזען, אבל הופעת האורח הזו מנסה להסביר את האירוע מנקודת מבט מעט מורכבת יותר.

אחרי שהוא חוזר על פרטי האירוע שהוביל להערה, הוא מבאר את כוונותיו בריאיון. "חשבתי שאם אנשים ידעו מי פעם הייתי, זה יבאר מי שאני היום, מי שהפכתי להיות", הוא אומר בכנות שעולה על יכולות המשחק שלו, ואז מספק התנצלות כנה. הרגע היפה והאותנטי הזה היה יכול להיות כמעט מתוק, אם לא המשך השיחה. אל אומר לו שזה טוב לדעת שהוא כבר לא שונא אנשים שחורים, אבל ניסן מתקן אותו. "מה? לא לא לא לא, אני לא סובל הרבה מכם. עכשיו אני מרגיש ככה, כי ניסיתם להרוס את הקריירה שלי", אומר, ואז נועץ את המסמר. "ולא הצלחתם".

אל עוד מנסה להציל את הסיטואציה, ושואל את ניסן אם הוא לא למד, לפחות, שלא כדאי להגיד שיט שכזה. "כן", עונה לו ליאם בקולו הנמוך, "אבל גם למדתי שהדבר הטוב והרע ביותר בנוגע ללהיות לבן הוא, שאתה לא צריך ללמוד שום דבר אם אתה לא רוצה". מעבר לאמירה על כמה תרבות הביטול היא למעשה אחיזת עיניים ואקט לא אפקטיבי, ולפעמים אפילו אנטי-פרודקטיבי, יש כאן תזכורת למשפט של הרדנק המואר מהפרק הראשון על העיוורון הלבן. הלבנים לא חייבים ללמוד דבר, במיוחד כשהרעש והזעם הציבורי לא באמת מזיקים להם. לא בכדי מועדון הביטול הוא פינה נאה עם הופעות של האמנים הכי חדשים וחופש לנפנף בהעדפות מיניות, בין אם הן לשבת לדה בייבי על הפנים או להשקות את הכלב הדלמטי האנושי שלך. זה בסך הכל מקום זמני. ליאם ניסן לא באמת היה חייב ללמוד לקח מהחוויה שלו, והוא יכול לעזוב את מועדון הביטול בכל רגע. פה זה לא מלון קליפורניה.

רגע לפני שאלפרד מוצג על הבמה בתור המבוטל החדש ביותר (אולי בעקבות הפרסומת האיומה של "השקע מחדש בשכונה שלך" מפרק 6?), לוריין שולפת אותו החוצה, שלמרבה ההפתעה של אל, מואר כבר באור בוקר רך. שינוי התאורה הוא התרגיל שלא מאפשר לנו לשים לב שלמעשה הגענו לנקודת ההתחלה, ואל נמצא במרחק כמה דקות מלהפוך לתייר הקטטוני שראינו בו בהתחלה. כובע הגופי כבר עליו, עכשיו רק נותרו מכות המחץ של לוריין. והן מגיעות. לוריין ממהרת להגיד לאלפרד שהיא הצילה את חייו, כי הם עמדו להכריח אותו להופיע. "הם לא נותנים לך להגיד 'לא'", היא אומרת על מועדון הביטול בקריצה לעוד כמה סיבות שאנשים מבוטלים בגינן.

אבל אלפרד איבד סופית סבלנות. "את מחרבנת עלי כל היום. למה שאבטח בך?", הוא צועק. לוריין מתהפכת עליו. היא טוענת שהיא האדם היחיד שאומר לו את האמת, את מה שהוא צריך לשמוע, לא מה שהוא רוצה לשמוע. "אם אין לך את זה, נחש מה? אתה פאקינג לבן". שאנחנו כבר יודעים שהעונה, ובפרק הזה במיוחד, לבן אומר עיוור. ואז לוריין מתחילה לירות חצים לכל נקודות חוסר הביטחון של אלפרד – שהחברים שלו נותנים לו להסתובב בעולם עם לבוש מגוחך, שהם מנצלים אותו עבור הכסף, שהבחירה בארן בתור מנהל היא טעות ושלכולם יש אינטרס שהוא ישאר באפלה, עיוור לאמת האכזרית. שהוא אפס, פראייר, חסר כישרון שהולך לסיים ברחוב.

כל זה, כמובן, לא נכון. כלומר, אלו הכל פחדים אמיתיים לחלוטין שלוריין שותלת בראשו, אבל הם שקרים. כי בפועל, למרות שלוריין מגולמת בדמות אימהית, היא למעשה יצוג פיזי לכל הפחדים של אלפרד. היא היתה כך מההתחלה, עוד כששאלה אותו אם הוא צריך חבר אמיתי כי "חברים שלך לא היו נותנים לך להסתובב עם הכובע המטופש הזה". העקיצות ששלחה לעברו לאורך הפרק, ההיעלמות ברגעים הכי נכונים, הפחד שלו מלהיות מבוטל. הכל היא. יש פה גם אמירה מסוימת על מקור החוסר ביטחון שלו, היעדר אימו, שכמו שלמדנו ב-Woods, היתה העוגן שלו.

כאן גם ההשוואה האחרונה לאותו פרק מהעונה השניה – אז ההומלס ויילי הכריח אותו לצאת מהקיפאון במקום, דרש ממנו להתחיל לזוז כי אחרת ימות, והכריח אותו באיומי סכין לברוח בריצה. בפרק הזה, לעומת זאת, דמות שמייצגת את אימו היא דווקא הגורם המשתק. לוריין גוערת בו שהוא "לא מרגיש כלום", ומניעה התקף חרדה שמוביל אותו לתנוחת העובר הקטטונית, מניחה עליו את כובע הגופי והשמיכה שראינו בהתחלה, ואז אנחנו רואים את אלפרד ודריוס מהעבר צועדים מאחריו. "זה תייר, אל תהיה כמוהו", מהדהד קולו של דריוס לפני שאל מתעלף.

כשהוא מתעורר, זה בבית מלון לצידו של ארן. כלומר, ארן יושב לידו, הם לא שוכבים ביחד. יש גבול כמה אטלנטה יכולה להיות מוזרה. מעבר לגילוי שלוריין הוא שם אימו של אלפרד, יש בסצינה הזו הרבה יותר מרק טוויסט סטייל "החוש השישי". ארן דואג לו, המתין לצידו עד שיקום, החליף לו את הבגדים המלוכלכים בקיא, ארגן לו אוכל ושתיה. זה לא מקרי, אלא תשובה ברורה לספקות שלוריין שתלה באלפרד. גם אם יש בהם אמת מסוימת, הן רק ספקות, הבזקים של חוסר ביטחון. אם זה לא היה מספיק, אל מספיק לשאול את ארן את אחת השאלות שלה – "מי הבעלים של המאסטרים שלי?". ארן, אחרי רגע של שהייה, עונה לו בפשוט, "אתה".

ראיתי מי שחשב שהשהייה מרמזת על כך שארן משקר לו, אבל אני לא קונה את זה. לדעתי ארן אומר את האמת, ופשוט הופתע מהשאלה. חיזוק לכך שלוריין לא דיברה אמת, אלא רק הקרינה לאל את חוסר הביטחון שגם ככה קיים בו, נמצא לא רק בעובדה שהיא ידעה דברים שהיא לא אמורה לדעת (שהוא נוטה לשלם על דריוס או שבן הדוד שלו הוא המנהל שלו), אלא גם במשפט קטן שדריוס אמר לאל עוד בבית הקפה. "מה שלא יקרה, רק תדע שאני אוהב אותך מאוד". כאילו ידע שזה יקרה, כאילו ציפה לזה. והאמת היא שלא באמת משנה אם מה שראינו הוא אמת או הקרנה של חוסר הביטחון הפנימי של אלפרד דרך טריפ. יכול להיות שליאם ניסן באמת פגש את אלפרד, יכול להיות שהוא פשוט הוקרן מתודעתו, שזכרה את הערת ה"ליאם ניסן הלבן" של סוקס (מה קורה איתו אגב?). לא תמיד צריך להבין מה התרחש במציאות ומה היה הזיה. בין אם זה טופאק או לא, זה מה שהדמויות מרגישות, זה אמיתי עבורן, וזה מה שמשנה.

ועוד דבר קטן שלא נודע לפרק הנוכחי, אלא דווקא לפרק הבא. זה כנראה צירוף מקרים מוזר, אבל כזה שהופך את העונה הזו לרק עוד יותר מוזרה. בסיום הפרק שודר פרומו לפרק התשיעי, שם עומד לככב בתפקיד מרכזי היוטיובר מעורר המחלוקת ותושב אטלנטה, קווין סמואלס. השערוריות שעטפו אותו נגעו בעיקר ביחסו המיזוגני לנשים, אבל אני מניח שנעמיק בזה בריקאפ הבא. כרגע מה שמפתיע הוא העובדה שבמהלך יום החמישי בו שודר הפרק, החלו לזרום שמועות אינטרנטיות על כך שסמואלס נפטר באותו היום מדום לב. מאוחר יותר השמועות אומתו, מה שאומר שבפרק הבא של אטלנטה אנחנו עומדים לצפות, במובן מסוים, ברוח רפאים אמיתית. העונה הזו לא מפסיקה להפתיע.

סוף דבר

על מה דונלד מהרהר: הרבה על הפחדים שבלהיות גבר שחור, מצליח ומפורסם, וטיפה על חוסר האפקטיביות של תרבות הביטול.

שיר הסיום: "Stormy" של The Meters, 1969. אחד מהרכבי הארנ'בי-פאנק האהובים ביותר על ראפרים ומפיקי היפ הופ, כנראה בזכות הגרובים הכבדים, הבס השמנמן ואורגן ההמונד הנמוך שמככב גם בשיר הזה. זה הוא למעשה גרסת כיסוי לשיר של להקת הפופ-רוק Classics IV, שמדבר על יום גשום שהגיע בעקבות אהובה שעזבה.

בהקשר של הפרק, הגרסה האיטית, נטולת המילים, והמאוד מהורהרת הזו משאירה מקום למחשבה עבור אל אחרי היום שעבר, ולנו זמן לנסות לפענח את הרגש המאוד ספציפי שנשארנו איתו – שילוב בין הריחוף ההזייתי ששקענו בו עם אלפרד והספקות החותכות שמטפטפות על הראש כמו הגשם שבשיר.

רפרנסים

(A). דבש הזייתי נפאלי: הו כן, זה אמיתי. דבש מנפאל שיגרום לכם להזיות. הדבש, שמכונה גם מאד האני (דבש משוגע), אופייני לאזורים הרריים בהם גדלים זני רודודנדרון (או שושנת האלפים) מסוימים אשר רעילים למאכל. במהלך עונת הפריחה, הדבורים המקומיות מפיקות דבש מאבקני הפרחים שעדיין מכיל את אותם רעלנים, כך שגם הדבש שהן מפיקות רעיל למאכל מכמויות מסוימות, בערך כפית תספיק כדי לגרום לאנשים לחלות, להקיא ויותר מזה אף עשוי להוביל למוות.

המקומיים, לעומת זאת, משתמשים בדבש הרעיל באופן אחר – הם קוצרים אותו מכוורות שממוקמות על ההרים (תוך סיכון חייהם, בסוג של טקס התבגרות מקומי), ונהנים ממנו בכמות שלא הורגת אותם, אבל בהחלט ממסטלת קלות. מעבר לכיף, הם משתמשים בדבש גם כתרופה. אני מניח שדריוס זורם על הטרמינולוגיה הזו גם.

(B). תרבות הביטול: שם כוללני, ולרוב ככינוי מזלזל, לעידן הנוכחי בו אירוע כזה או אחר מסוגל לגרום ל"ביטולך". הביטול, במשמעות הזו, הוא חיסול קריירה/הוקעה מעין הציבור/מחיקת שמו הסמלית של האדם שבוטל. המסגור תחת השם הזה, כמו גם המונח "מבוטל", מגיע דווקא מצד מתנגדי הפרקטיקה, שטוענים כי תרבות הביטול יצאה מפרופורציה ושאין סיבה להגיב על אמירות באופן נוקשה שכזה. מנגד, ישנם אנשים רבים שטוענים שאין דבר כזה "תרבות ביטול", וכי מדובר בסך הכל בתגובה ציבורית לגיטימית לפרשיות בהם אדם אמר או עשה דבר מה שלא מקובל חברתית, ולכן ראוי לגנותו בפומבי.

ההופעה של ליאם ניסן מצטרפת לזו של צ'ט הנקס משבוע שעבר בתור שני לבנים ש"בוטלו" על ידי הקהילה השחורה בשל מעשיהם, אבל למעשה שום חלק מהקריירה שלהם לא נפגעה, קצת כמו אייל גולן. אם כן, הליהוקים האלו מוכיחים בו זמנית שתרבות הביטול באמת לא קיימת, ובטח לא יעילה, אבל גם מעלה שאלות בנוגע לנזק ההיקפי שגלי הזעם הקולקטיבים האלו מביאים איתם.

העונה השלישית של "אטלנטה" משודרת ברשת FX, שירות הסטרימינג Hulu בימי חמישי, ובכל יום שבת ב-yes קומדי ושירות ה-VOD עם תרגום. לריקאפ של כל הפרקים