האיחוד של להקת חמסה הוא הדבר הכי מרים שקרה פה

סרטון של ארבע מחברות להקת חמסה (נעמה אתל, פזית הרמן, יסמין סוויסה, אתי קסטרו, ללא כרמית שמרון שנעדרה מהאירוע במסתוריות) חרך השבוע את הפייסבוק מטעם עמוד הפשוטע, והותיר מאחוריו שובל של שאלות ותובנות. המסקנה הראשונה היא שעדיף מאוד שלא לקרוא ללהקת בנים/בנות שלכם על שם מספר, כי באופן סטטיסטי אחד תמיד יהיה לא מרוצה ויערוק – דבר שאף אחד לא היה מבחין בו אלמלא הטעות האסטרטגית הזאת (אס קלאב סבן הם כבר שנים שלישייה)

דבר שני, למרות שהרגשות הנוסטלגים שלי כבר מזמן נמצאים על מצב של גריית יתר, עדיין היה באיחוד משהו נוגע ללב. כוכבי עבר מרגשים באופן אינהרנטי, כיוון שהם משוטטים שם על סיפו השברירי של החלום. כוכבי עבר ישראלים זה כמובן טוב יותר, כי כפי שיודע כל מי שהיה בהופעה חגיגית של יום העצמאות, החלום עצמו הוא די מעפן. כך גם היה עם הבנות של חמסה, שמפזזות בסרטון הזה כשהן לבושות במבחר וילונות יוקרתיים ומרימות בהנאת אמת. איך הן מרגישות היום? האם הן חושבות שהיו קורבנות של תקוותיהן? האם הן מרוצות מהמקום שבו הן נמצאות עכשיו, ומצאו סיפוק ללא הצורך להיות תמיד במרכז תשומת הלב? מה הן חושבות על העובדה שיש שני להיטים בשם "בננות" באלפיים ותשע עשרה, והאם גם הן השתכנעו מתאוריית הקונספירציה הגורסת שיש כאן מזימה נוספת של מועצת הפירות והירקות?

בכל אופן, עיקר החן היה טמון כמובן בכך שמדובר באיחוד חד פעמי, ולא חס וחלילה "מופע" כמו במקרה גיל ססובר המסכן, שההמון שיקר לו והטעה אותו שיש רצון אמיתי בחומריו העכשווים. מי יתן והחבורה לא תתאחד שוב, ותשאיר את הטעם הנוסטלגי מתוק בפה. נוסטלגיה היא רגש עמום שעיקר חינו בערפיליותו. ברגע שמשהו מהעבר נקרש וחוזר לחיים הוא הופך להיות סתם עוד משהו בהווה, ואת ההווה הרי אף אחד לא אוהב.