נוסטלגיה אהובתנו: האיחוד של צעירי תל אביב הזכיר כמה אופטימיים היינו

"ערב טוב סינרמה!", פתח טל מוסרי את מופע האיחוד של צעירי תל אביב שהתקיים אמש בהיכל התרבות. הסינרמה כבר שנים לא שמישה, אבל סביר שרוב הצופים.ות שמילאו את האולם נכחו גם בה, אי שם בין השנים 1990-1993. צופים (שרובן כצפוי צופות) ששייכים לדור ספציפי מאוד, שהשבוע גיליתי לראשונה שיש לו שם – אקסניאלס: מי שנמצא.ת על התפר שבין דור האיקס למיליניאלס. כלומר – ילידי וילידות שנות ה-70 המאוחרות ושנות ה-80 המוקדמות.

>> סוויט שרונה: בית הפנקייק של קית' סיגל ועוד 100 קינוחים מתוקים

2,500 מהן נכחו בהופעה אתמול בהיכל התרבות, ומילאו את אולם המופעים הגדול במדינה עד אפס מקום, ועוד כמה אלפים ימלאו אותו בשתי ההופעות הנוספות שיתקיימו הערב ומחר (18-19.3), עבורן נותרו כרטיסים אחרונים. בלוטות הנוסטלגיה התחילו לפעול עוד לפני שעלו הצעירים לבמה וטל מוסרי (שאגב, לא היה הכוכב הכי גדול של צעירי ת"א אז – אבל היחיד שטוחן במות לאורך כל השנים עד היום), בירך את הקהל. כבר הלוגו "הצעירים של תל אביב" בפונט המוכר, שהוקרן בגדול על מסכי הווידיאו, הריץ אותנו בריוואינד (יענו, אחורה) 30 ומשהו שנה.

אני יכולה להגיד שצעירי ת"א הם האימפריה הרומית שלי, אם כי זה לא לגמרי נכון – כולכן יודעות שבוורלי הילס 90210 היא האימפריה הרומית שלי. אבל התקופה היא אותה תקופה, וההשפעה היתה (כמעט) אותה השפעה. וכמו ששיר גוטליב, שאני עדיין חושבת שהיא האישה היפה בעולם, אמרה בפתיחה – אנחנו אמנם כבר לא כאלה צעירים, אבל מצבנו טוב יותר ממצבם של חברי הקאסט של 90210. עצוב, אבל נכון.

למעלה מ-30 שנה מאז שהסדרה, שהיתה פורצת דרך בישראל של ראשית הניינטיז, ירדה מהמרקע. וחלק מהכוכבים, שהיו אז הדבר הכי נפוץ על שערי מעריב לנוער, נעלמו איתה. מעטים מהם נשארו בשואוביז. מלבד מוסרי, שגם קנה תהילה נוספת כחייל לצד חברתו מהלהקה ליאת אחירון ב"ילדים של חורף 73", הרוב התפוגגו אט אט וחלק מצאו את עצמם מהצד השני של המצלמה כמפיקי טלוויזיה (סער פין ויריב יפת), שחקני תיאטרון (אלינור אהרון), מפיקים מוזיקליים (ניר גבע, תומר גוטליב), אנשי שיווק (טל זייברט), אדריכלים (עדי עמרני) או מורות ומחנכות בישראל (שיר גוטליב).

עבור רבים מהם זו הפעם הראשונה שהם עולים על במה מזה 30 שנה, ולעלות שוב מול 2,500 איש זה לא עניין של מה בכך. ההתרגשות היתה ניכרת – גם אצל הקהל שכבר בשיר הכניסה קם על רגליו כי אז מה אם אנחנו בני 45 גם אנחנו יכולים לפזז, אבל בעיקר אצל חברי הלהקה, שבשלב מסוים לא הצליחו לעצור את הדמעות (ב"עוף גוזל", נו מה).

הערב החל בהצגה קצרה של הנוכחים, צעד חכם שחסך מאיתנו לנסות להבין מי נראה כמו עצמו ומי לא, מי נמצא ומי חסר. בלטו בהיעדרם דנה דבורין, איריס קליין, רינת הלון, שי חדד (שנצפה לאחרונה בשם שי פלד ב"דני הוליווד") ועוד כמה שהופיעו על המסכים, אבל לא על הבמה. האם כל הנ"ל אוכלים את עצמם על שאמרו לא להצעה המפתה? ייתכן מאוד.

אלה שכן נכחו (בתוספת שחקנית חיזוק – רוית הראל – שהגיעה בכלל מסדרה אחרת), ליהטטו על הבמה כאילו לא עבר שבוע מאז הסולד אאוט האחרון בסינרמה. כשמאחוריהם מסכים ענקיים שמראים בכל שיר את המקור שלו מהסדרה (מה שלרגעים קצרים יצא מסינק, כי בכל זאת – ישראל), הם שרו, לראשונה עם תזמורת חיה וללא פלייבק, את רוב הלהיטים הגדולים משלוש העונות של הסדרה.

הם נתנו בבאנגרים המרימים כמו "בוא אל המסיבה", "גבר צעצוע" (שאתן בטח מכירות כ"אומרים שגברים שוביניסטים"), ו"כמו תפילה" האלמותי שבשלבים מסוימים בתולדות התרבות הישראלית היה משמעותי יותר מהמקור של מדונה. אלינור אהרון נתנה בצעדים בדיוק באותו האופן שבו היא נתנה בהם במקור, והקהל, כצפוי – נתן באקסטזה. לצד הקצב וההרמות היו גם רבים מתוך הרפרטואר השקט והמרגש יותר – "צעיר לנצח", "תן כוח" ו"מילה טובה" לסיום. אביבית צמח ובטי כהן, שהיו כנראה הזמרות הכי טובות אז, מפליאות בשירה גם היום, אולי אפילו יותר. גם המצב וגם המלחמה וגם החטופים הוזכרו, כי אי אפשר בלי, וגם לא צריך בלי.

את הטקסטים וקטעי הקישור כתבה שחר סגל, בעצמה מעריצה בשנים הנכונות, והם כללו לא מעט הסתלבטויות עצמיות; בדיחות פנימיות שאף אחד לא יבין חוץ מחברי הלהקה ועוד כ-10,000 בנות (טוב, גם בנים); מיני שחזור של הקפה שבו הכל התרחש (שבו אמריקנו בטוח עלה פחות מ-14 שקלים), ומעט (אולי מדי?) הקרנות קטעים מהסדרה עצמה (סליחה אבל גבע אומר לאלינור "זה עכשיו או אף פעם" זה קטע שצריך להיות במקום של כבוד על במה. כל במה).

זה לא חדש ולא סוד שאני סוחבת איתי מאז ולתמיד אובסס לניינטיז. אבל זה לא רק כי סער פין וברנדה וולש ואביב גפן. זה כי באופן אובייקטיבי, האישיות שלי ושל בני ובנות גילי התעצבה בתקופה שחשבנו שיילך ויהיה פה יותר טוב עם הזמן. החמודים האלה, שלפני 30 שנה נפרדו מגבע שהלך לצבא עם "עוף גוזל", מגייסים היום את הילדים והילדות שלהם, וכך גם רוב הקהל שלהם. ההבדל הוא שהיום אנחנו כבר לא בטוחים שיהיה פה יותר טוב עם הזמן. אבל בגלל שהדבר הזה כל כך טבוע בנו, אנחנו איכשהו עדיין אופטימיים.
לא כולל שירות – האיחוד, שלישי ורביעי (18-19.3), היכל התרבות תל אביב. להזמנת כרטיסים