אם אתם רוצים ליצור קולנוע נטול מגבלות, פשוט עשו זאת בעצמכם

בבית קפה אפרורי ברחוב אבן גבירול יושבים צמד קולנוענים צעירים ומפיק בגיל המעבר. הם נראים טרודים. כמה רגעים לפני כן, ל', שם דבר בעולם האומנות, הטיח בהם האשמות כבדות והדהד ביקורות שכבר שמעו בעבר: הוא כינה את הדמויות "חבורה של לוזרים", דיבר על היעדר עלילה, כמו נפגע באופן אישי. קולו הרעיד את חלונות בית הקפה הקטן בו ישבו. כשסיים לדבר, הוא קם בנימוס ונפרד מהם לשלום.

המפיק, מודאג, מביא לשולחן כמה כוסות קפה ועוגייה. "חייבים לשכתב", הוא אומר בלקוניות. השכתוב הוא שם קוד לתקופה ארוכה של שינויים, של המתנה ושל פשרות שבסיומה אולי תקבל את חותמת הממסד ואת תמיכתו הכלכלית. אולי. אלא שאחרי כמה לגימות שקטות של קפה, עולה רעיון אחר. אולי פשוט נצא לצלם בכוחות עצמנו? היינו רוצים להגיד ששבועיים אחר כך כבר יצאנו לצלם, אבל לקח בערך שנתיים מרגע ההחלטה ועד לסוף הצילומים. שנתיים של שכתובים ושל פרה פרודקשן של סרט ללא כסף, בו הזמן נמתח וחסר הדבק שיחבר את החלקים.

זה לא סוד שאנחנו חיים בתקופה מוגבלת מבחינה אומנותית. יש מחסור גדול במקוריות, ביצירתיות, וכולם מפחדים כל הזמן. העצמאות שבבסיס היצירה הולכת ונמוגה עם השתלטות של חברות ענק וקונצרנים על כל פן בחיינו, כולל עולם התרבות. שיקולים כלכליים מאכלים את שאר הערכים וכך הגענו למצב אבסורדי שבו יש יותר אמנים מאי פעם, יותר תוכן מאי פעם (ולא במקרה התחילו לקרוא לזה תוכן במקום אמנות, יצירה, טקסט) ובו בזמן, הצנזורה חזקה מאי פעם. הכל ממושטר ומוגדר וסכמתי, אף אחד לא מוכן להמר, להסתכן. הרבה מהתוכן החדש נראה משועתק, שכפול של שכפול של משהו שראית בעבר. ואולי חמור מהכל, בני האדם הפסיקו להיות מרכזה של היצירה, ונדחקו לשוליים כסמנים אפורים. במקומם, את מרכז הבמה תפסו אג'נדות תורניות ומסרים פשטניים.

שני קולנוענים יצאו לדרך. יאיר אשר ואיתמר לפיד. צילום: מיטל נר

הדרך היחידה להשתחרר מכל זה היא פשוט לעשות בכוחות עצמך. הגיעה השעה לעשייה ספונטנית יותר, לא מתווכת, לא מוכוונת קהלים או מסרים. פשוט התפרצות יצירתית, אנושית, שהאדם הוא המרכז שלה, ומערכות היחסים והניואנסים שבהן, הן אבני הבניין שלה. אנחנו רוצים לחשוב שהסרט שלנו, "איך נתת לזה לקרות", הוא מהסנוניות הראשונות שמעידות על שינוי לטובה. הסרט הזה הוא סרט שברא סביבו קהילה, ובתמורה היא איפשרה לו להתקיים. זו קומדיית-דרמה שבמרכזה צמד אחים שמחפשים לחזור זה לחייו של זה ונסחפים לכמה ימים אינטנסיביים בעיר יחד.

כשאתה מצלם באופן עצמאי, והכסף מוגבל (ובעצם, אין כל כך), זה בהכרח אומר שמשהו אחר מדביק את החלקים. אצלנו, אנחנו מרגישים שזו הייתה חדוות היצירה, האמונה, והמשפחה שנוצרה סביב הסרט. ובאמת, הצילומים היו כמו מסיבה אחת ארוכה שבמהלכה גם נוצר סרט. לא שהכל היה מאולתר ומבולגן – אלא שאנחנו הבנו מאוד מוקדם שהסרט שלנו מצריך קשר חזק בין סביבת העבודה לעבודה עצמה. אז כשיש מסיבה, רקדנו, בברים שתינו, ובראנו סביב הצילומים עולם שמתרחש גם מחוץ לעדשת המצלמה, עולם בו הגבול בין מה שמצולם למה שקורה מטושטש.

נברא עולם גם מחוץ למצלמה. מתוך הסרט ""איך נתת לזה לקרות". צילום: דניאל רוזנבאום

יצירה מעניינת מתרחשת ומתאפשרת כשהיא תולדה של חיים מעניינים, של רגש מתפרץ. הדבר הזה ניכר גם בקשרים האנושיים שבצוות ובקאסט השחקנים שלנו, שלא רצו ללכת הביתה, נרתמו לעזור לנו לאורך שנה שלמה של צילומים, ובעיקר חגגו איתנו את החיים ואת ההווה במהלך הצילומים. הסט הפך למעשה לאירוע חברתי-קולנועי.

באחד מימי הצילום תפסה אותנו סופה רצינית. ענפים ורעפים התעופפו לכל עבר, ומבול כבד איים להשמיד את מעט הציוד שהיה לנו. נראה היה שהעולם מנסה להגיד לנו משהו – והוא לא חיובי. בעוד אנחנו נסים למקום מסתור, כל אחד מגונן בגופו על פיסת ציוד, מצאנו מקלט בחדר מדרגות נטוש. החלטנו לסיים את יום הצילום, אלא שאף אחד מהצוות והשחקנים לא עזב. ספוגים, ישבנו שם ודיברנו שעות ארוכות, עד שהסופה נרגעה. אז, גילינו שחדר המדרגות הזה הוא בעצם לוקיישן חלופי נהדר. המשכנו לצלם ונולדה אחת מהסצנות האהובות עלינו בסרט.

אירוע חברתי של ממש. מתוך הסרט ""איך נתת לזה לקרות". צילום: דניאל רוזנבאום

אגב, זה לא אומר שלא הייתה הכנה מטורפת מראש. היתרון הגדול ביותר שעומד לרשות מי שעושה לבד הוא שיש זמן. יש לך די זמן לתכנן את הדברים, לבחור את המקומות הכי נכונים, אלו שתוכל לשאוב מהם, ולמצוא את האנשים שמוכנים לצאת להרפתקה הזאת איתך.

עשייה מהסוג הזה בהכרח לא מסתכמת ל"מוצר". היא לא כלכלית בהגדרה, היא לא מוכוונת מטרה אל מול החוץ. לכן גם יש לה את הפריבילגיה של לחפש, להשתעשע, להתחצף, להיות לא צפויה, להיות פראית, לחיות. אנחנו מרגישים שהעולם זקוק ליותר יצירה כזאת, במיוחד עכשיו, עם ההתערערות החברתית-כלכלית שבפתח. הגיע הזמן להחזיר את האדם אל המרכז על חשבון החזון הטכנולוגי המקרטע.

"איך נתת לזה לקרות" יוקרן בסנימטק תל אביב החל מ-7.7 (לרכישת כרטיס). הסרט הינו פיצ׳ר שהופק במימון אישי, ונוצר על ידי צמד הקולנוענים ובני הדודים איתמר לפיד ויאיר אשר. במרכז העלילה, צמד אחים שמנסים לחזור זה לחייו של זה לאחר שהחיים הרחיקו ביניהם.