רציחות ילדים, חקירות, דילמות מוסריות. ערב של בידור קל זה לא

האם לסופר יש אחריות מוסרית כלפי מה שהקוראים לוקחים מסיפוריו? אפילו אם מדובר בקורא אחד בלבד? האם, למשל, לסלינג'ר יש אחריות על רצח ג'ון לנון בידי מארק דיוויד צ'פמן, שהזדהה עם הגיבור הדיכאוני של הספר במידה כזו שבמוח המעוות שלו הרצח היה הצהרה בשם הולדן קופילד?

המחזאי האירי מרטין מקדונה כותב טקסטים רוויי אלימות ואכזריות והומור גרדומים. מאז עליית מחזהו הראשון "מלכת היופי של ליניין" ב-1996, מקדונה צבר מוניטין של אחד היוצרים הבולטים בתחום התאטרון בימינו. שמונה שנים אחרי כן הוא התחיל לכתוב ולביים סרטים שהאדירו את תהילתו עוד יותר. "שלושה שלטים מחוץ לאבינג, מיזורי" זיכה את פרנסס מקדורמנד וסם רוקוול באוסקר (גם התסריט והסרט היו מועמדים), וסרטו החדש " The Banshees of Inisherin" (עם קולין פארל וברנדן גליסון), שעשה את בכורתו העולמית לפני חודשיים בפסטיבל ונציה, זיכה אותו בביקורות מתפעמות לא פחות.

עד כה לא נודע, למיטב ידיעתי, על מישהו שהתאבד או יצא למסע רציחות בעקבות צפייה באחת מיצירותיו המרות של מקדונה. אבל הוא עצמו העלה את השאלה הנ"ל לדיון ב"איש הכריות", שכבר הוכתר כאחד המחזות הבולטים של תחילת המאה (ב-2004 הוא זכה בבריטניה בפרס אוליביה למחזה החדש הטוב ביותר). בישראל המחזה הועלה בתאטרון גשר ב-2005 ובתאטרון חיפה ב-2017, אך אולי משום שזה מחזה ארוך ולא משמח לבב, ההפקות לא זכו להצלחה יתרה. ההפקה הנוכחית, המועלית כהצגה אורחת בתאטרון הבימה, מספקת הזדמנות נוספת לחוות את היצירה התובענית והמסעירה הזאת, שלא רבות כמותה מגיעות לבמות התאטרון בארץ.

תמונת הפתיחה מוצאת את עובד הקצביה קטוריאן (תומר בן עמרם) אזוק לכיסא בתחנת משטרה במדינה טוטאליטרית. קטוריאן, שהמגרה שלו מכילה מאות סיפורים אלימים פרי עטו (רק אחד מהם פורסם), אינו יודע בשל מה נעצר. הוא תוהה אם השוטרים מצאו באחד מסיפוריו רמיזות פוליטיות נגד המשטר ומבטיח להשמידו. רק אחרי שהוא מתפתל כראוי, החוקרת הראשית טופולסקי (רוני מרחבי) והבלש האגרסיבי אריאל (עומר שמשוני) מגלים לקטוריאן שהם חוקרים את רציחתם של ילדים, שנסיבות מותם דומות מאוד לשניים מסיפורי הזוועה שלו. משום שלא פורסמו, החשד נופל עליו, או על אחיו המאותגר-שכלית מייקל (ליאור אביבי). מכאן המחזה מתפתח כשילוב חד ופוצע בין מותחן משטרתי מפותל, לטרגדיית דמים משפחתית, ומסה פילוסופית על כוחה של הספרות.

יאיר שפירא, שיזם וביים את ההפקה הנוכחית, הוסיף לה מרכיב מוזיקלי מעניין, שתואם את הטון האירוני של המחזה. סיפורי האימים של קטוריאן, שבדרך כלל מסופרים לצופים על ידי הסופר עצמו, מועלים כאן כמחזות מוזיקליים בהשתתפות כל השחקנים, שאליהם מצטרפת רוני אקרמן בתפקיד הילדה המאמינה שהיא ישו בסיפור "ישו הקטנה". המופעים האלה, שהולחנו על ידי אלון גלזינגר, מוסיפים גוון ברכטיאני לעיצוב המינימליסטי, ופותחים את אתר ההתרחשות הקלאוסטרופובי של תא המעצר, שבו מייקל שב ומבקש מקטוריאן לספר לו את הסיפור שהוא הכי אוהב. "החזיר הירוק הקטן" הוא ככל הנראה הסיפור היחידי של קטוריאן שאין בו אלימות.

מותחן משטרתי מפותל בתוך טרגדיה משפחתית. "איש הכריות" (צילום: נמרוד לנדסמן)

המחזה נקרא על שם סיפור אחר, "איש הכריות", המציע שילוב סוריאליסטי של רוך, אלימות ועצב אינסופי. הוא מספר על איש עשוי מכריות, המבקר אצל אנשים שחייהם עתירי הסבל דוחפים אותם אל סף ההתאבדות. כדי לחסוך מהם את הסבל, איש הכריות נוסע אחורה בזמן אל ילדותם ומשכנע אותם להתאבד כבר בגיל צעיר. שמו של הסיפור יקבל משמעות נוספת בהמשך ההצגה.

לצד המרכיב המוזיקלי, שינוי נוסף ששפירא הכניס במחזה המקורי הוא הפיכתו של הבלש טופולסקי לאישה, מה שמאפשר למרחבי ושמשוני לגלם גם את הוריהם של האחים בסצנות הפלשבק. כפילות התפקידים הזאת עובדת לא רע, ומושכת חוטים בין העינויים שהאחים חוו בילדותם לאלה שהם מתמודדים איתם עכשיו. זה אתגר לא פשוט לגלם באופן משכנע ולא סנטימנטלי דמויות של לקויי שכל, ואני חייבת לציין שלא כל כך הבנתי את גישתו של אביבי לגילום מייקל. למרחבי ושמשוני יש רגעים טובים יותר ופחות.

יש גם ילדה קטנה שמאמינה שהיא ישו. "איש הכריות" (צילום: נמרוד לנדסמן)

אבל מי שמחזיק את ההצגה על כתפיו הוא בן עמרם בתפקיד הסופר שמוכן להקריב הכל כדי שסיפוריו יישארו אחריו (טופולסקי מאיימת לשרוף את סיפוריו). בן עמרם מצוין מסצנת הפתיחה, שבה הוא מצטייר כרכיכה חסרת עמוד שדרה, דרך כל הגילויים והתהפוכות הדרמתיות והמוסריות של העלילה, ועד הסיום מועך הלב. כאמור, המחזה המבריק והמרובד הזה משופע באכזריות, אבל ברגעי מפתח יש בו הבהובים של הומניזם, וזה מה שהופך אותו ליצירה שכדאי מאוד להתוודע אליה.

הצגות קרובות: 5.11 (שבת), 17:00 ו-20:30, פרטים נוספים וכרטיסים כאן