אכן תמונות קשות

כשהיה בצבא, הוריד דרור בורשטיין את הכיפה מראשו ונטש את אורח החיים הדתי שעליו חונך. כ־15 שנה אחר כך, בגיל 33, הוא הסיר את הבשר מהתפריט שלו ונטש את הקרניבוריות לטובת הצמחונות. המהלך הושלם לפני שנתיים, אז הפך מצמחוני לטבעוני. מתחת לחזות השקטה והכמעט חנונית של בורשטיין מסתתר רדיקל שלא מהסס להתנגד לסדר הקיים באופן אקטיבי ולהפנות עורף לדברים שהיו בסיס האם שלו שנים ארוכות. באותה שלווה בלתי מתלהמת הוא גם מסרב לקבל את ההגדרה.

"זה לא נראה לי דבר גדול. כל אחד עושה דברים כאלה לפעמים. אני בן 44, וכשזה נפרש על פני כזאת תקופה, זה לא מהותי לעשות כל כמה שנים כוונון של מי ואיפה אתה. אנשים נוסעים לאפריקה, מפגינים במחסומים, נמצאים בשטח. אני הלכתי למוזיאונים. הדבר הכי מרופד ומוגן שאפשר לעשות. כתבתי בקפיטריות עם קפה וכריך בכמה וכמה יורו. אני לא מבטל את מה שעשיתי, אבל את המילה 'רדיקלי' צריך להשאיר לאחרים".

יש לך הערכה למי שנמצא בשטח, מפגין במחסומים?

"כן. ולכל אדם שמנסה לשנות מציאות שיש בה עוול. מה יותר חשוב מזה? זה יותר חשוב מלפתוח עוד עסק ולעשות כסף".

יותר חשוב מלכתוב ספרים?

"מרוב הספרים, כן. בטח מהספרים שאני כתבתי. אולי לא יותר מספר ישעיהו, חשוב שיהיה ספר ישעיהו".

בורשטיין, סופר, עורך ומתרגם רב קרדיט וקילומטרז', מצטנע. נכון, הוא לא נתלה על רכבי מג"ב בינות לענני גז מדמיע בבילעין ולא שחרר לחופשי תרנגולות מכלובי סוללה, אבל הספר האחרון שלו, זה שכתב על אספרסו בקפטריה של הלובר, מטפל במציאות אומללה. כמה מציאויות כאלה, למען האמת. ב"תמונות של בשר" (סדרת אדום דק המצוינת של הקיבוץ המאוחד) הוא מנתח יצירות אמנות שבהן מופיע בשר וקושר בין אכילתו לשליטה בעם אחר ולאלימות בכלל.

לאורך הספר בורשטיין מנתח בדקדקנות יצירות אמנות מונומנטליות שמופיע בהן בשר בצורותיו השונות ומצביע באמצעותן על יחס האנושות לבעלי חיים. מ"טבע דומם" של גויה הפותח את הספר, דרך התבליט האשורי "ציד האריות של אשורבניפל" ותחריטי התנ"ך של גוסטב דורה, ועד למשיחות מכחול עדינות מסין. אני טבעוני זה כחודש, אחרי שתקופה ארוכה התעלמתי בהצלחה מהתמונות והסרטונים המחרידים של יורופסקי את אנונימוס. קשה להאמין שהייתי מתמודד בקלות עם הפרשנות הכירורגית שעושה בורשטיין בספרו לציורים מרומזים בהרבה, לו עדיין הייתי אוכל בשר בעת קריאתו.

"האימג'ים המזעזעים יוצרים אטימות ברמה המיידית, כן", אומר בורשטיין, "אבל אני חושב שזה כן מחלחל. זו טיפה שמטפטפת ומצטרפת לעוד ועוד טיפות. גם בציורים יש מהלך 'אריזתי' – אף אחד מהם לא מראה באופן מפורט רגע של שחיטה וגם לא יכול להראות. הציור, בניגוד לקולנוע, נארז בטבעיות, וזה מעניין כי זה מה שמאפשר את הכניסה אליו. צריך לעמוד מולו הרבה זמן. אם הציורים היו מלאים בתמונות זוועה לא הייתי יכול לכתוב את הספר. הייתי מסוגל לעמוד מולן שנייה ולא יותר, לא הייתי יכול להתעמק".

זו הסיבה שאין בספר יצירות בנות זמננו?

"גם, אבל גם כי זו האמנות שמעניינת אותי. יש זכות קיום לדימויי הזוועה. אם מישהו רוצה לבטא את עצמו ככה, בבקשה. אבל יש גם את אינטרס הכתיבה: כדי ליצור משהו שיש בו התבוננות, גם מבחינתי וגם מבחינת הקוראים, כמעט הכרחי ללכת מהצד".

פחדת שהקוראים יירתעו מול דימויים בוטים מדי?

"אולי, אבל יותר מזה, בשביל שאדבר דרושה שתיקה של הדימוי. אם הוא חד משמעי, אתה יכול לספוג אותו, אבל הוא משתיק אותך. הבנתי שזה הספר שכתבתי בגלל סתירה פנימית: זה מזעזע וקשה לדבר על זה, ומצד שני חייבים לדבר על זה. הפענוח של הציורים הוא דרך לדבר על זה בלי להגיד את הדברים באופן ישיר. כי מה אומר? אל תאכלו בשר? זה נכון, אבל זה לא מספיק בשביל ספר".

ובכל זאת, בורשטיין בהחלט כותב דברים דומים בספר. כבר בפרק הראשון, בהקשר לציור של גויה המציג ראש כבש שעינו האחת מביטה בצופה בעצב לצד שדרת צלעות פשוטת עור, הוא כותב: "אנו עומדים מול זה ונושמים. גם הצלעות האלו היו מלאות אוויר. אבל אנו באים אל הציור הזה כבני אדם אל משהו שנתון לצריכה, לניצול. אם נעמוד די זמן מול הציור נחוש אולי כמה כלוב הצלעות המפורק הזה דומה לכלוב הצלעות שלנו… האוויר שנשם בעל החיים הוא האוויר שאנו נושמים. הציור הזה מקשה עלינו להביט כבתמונה של בשר, מפני שבחשיפה הקרועה שלו הוא מזכיר לנו כי גם אנו בשר. עיני הבשר מתבוננות בעיני הבשר. את האמת הזו אנו מעדיפים לשכוח… ההפיכה של בעל חיים ל'בשר' היא בימינו תהליך מהיר של המרה. יצור חי בעל תחושות ורגשות הופך למוצר ארוז, פרוס ומוקפא".

אתה כועס על אוכלי הבשר.

"לא, אני לא מרגיש ככה בכלל".

אתה מאשים אותם באטימות, בחירשות.

"זו לא האשמה, זה תיאור, כמעט עובדתי. אתה קורא טוקבקים של אנשים בכתבות בנושא והם אומרים: 'עכשיו עשיתם לי חשק לסטייק'. זו אטימות, ואפילו לא במובן של שיפוט. אני יכול להבין את זה, כי הייתי שם הרבה שנים. הרגש הדומיננטי הוא צער עמוק. אני בכלל לא חושב על בני אדם, אני חושב על בעלי החיים".

ועל המערכת, זו שמפעילה את מנגנון הפרסום הסקסי?

"יש את 'המזנון' של אייל שני. אני הולך לשם די הרבה, יש שם כמה מנות טבעוניות, ואני רואה את הטקסטים שלו על הלוח – 'פיתה אינטימית'. הוא שף מצוין ויש לו רגישות למילים, הוא מנסה לעשות שירה בפעולה, גם אם טיבה נתון לוויכוח. אבל החושניות הזו למילים בלי לראות את הצד השני שלה, הכאב, זה תמוה. אני לא כועס עליו כי אני לא מכיר אותו. אני לא כועס על ה'מערכת' כי זה לא קיים בעולם, זה כמו לכעוס על הריק. חשבתי באמת לשלוח את הספר לכל השפים שאני מכיר, שאני לומד מהם, אבל ויתרתי. אני מנסה להבין את עצמי דרך הניסיון להבין אותם. אני מסתכל עליהם כמראה. אז אני לא אוכל בשר יותר, בסדר. אבל אני בדיסוננס הזה בדברים אחרים, בעניינים פוליטיים למשל. אתה טבעוני, אבל יש לך מינוס במקום אחר".

אפרוחים מתים בסתר

בורשטיין לא מזכיר את הפוליטי במקרה. בספר הוא משווה בין הנטייה הציורית של ז'אנר הווניטאס להביע את "טיבו החולף של הכל" כשלצד שכיות חמדה מוצגת גולגולת אנושית, לנטייה ההפוכה של ז'אנר ציורי הציד.

"הטבע הדומם של ציד מבטא עולם הפוך… מוות שלעולם אינו אנושי… אם המוות של ציורי הווניטאס מביע את המימרה 'ממנטו מורי' ('זכור את המוות'), הרי שהמוות בציורי הציד מביע את הממרה ההפוכה: 'קארפה דיאם' ('תפוס את היום'), ובעברית 'והנה ששון ושמחה, הרג בקר ושחט צאן, אכול בשר ושתה יין, אכול ושתו כי מחר נמות'". בורשטיין מראה כיצד האלימות המובנית שבאכילת בשר קשורה לתענוג המלחמה, לשאננות הלאומית וגם לקפיטליזם – באיור המפורסם של דורה ל"דון קיחוטה", שבו סנצ'ו פנצ'ו בוכה ומחבק את חמורו האהוב, אחרי שוויתר על משרה רמה ומכניסה.

אתה בעצם אומר שאהבת חיות היא התנגדות לעולם הרגיל, שמעריץ כסף. סנצ'ו פנצ'ו חוזר אל הטבע, וכדמות של שוטה הרי שההתנגדות לאותו סדר קפיטליסטי מיתרגמת כטיפשות.

"אני מסכים חוץ מהסוף. זה לא טיפשי, כי ככה העולם. זה חסר סיכוי, נכון, אבל יש שינוי גדול היום. זה לא ייגמר, אבל זה ככה לגבי כל דבר".

הריחוק הזה מהבשר, ההפיכה שלו למוצר, זה מגביר אצלנו את האלימות?

"בדרך לכאן עברתי על פני חנות שיש בה גריל כזה של תרנגולות מסתובבות, ולפני שהן הגיעו לשם הן היו בקופסה על המשאית, ולפני כן בקופסה של הלול. והאנשים שקונים גם הם נכנסים לקופסה. זה סרט רץ. חומות ההפרדה, גם הממשית וגם האחרות, אלה שמאפשרות למחוק ידיעה בעיתון או להצניע אותה או לא לדווח, פועלות באותה הדרך. עד שקראתי את הספר של יובל נח הררי לא ידעתי שהורגים 10 מיליון אפרוחים זכרים בשנה. כשאתה מגלה את האינפורמציה המוסתרת הזו אתה מבין כמה אתה לא מסתכל על דברים שהם מובנים מאליהם, לא תוהה מה קורה לאפרוחים".

אז יש מידה של מיסיונריות בספר, ברמה של חשיפת המציאות.

"אם הייתי מיסיונר 'תמונות של בשר' היה ספר קודש. זה לא המצב. מה שעושה הציור גם למתבונן וגם למצייר זה לחייב הפניית תשומת לב דרוכה. אם אתה רושם משהו, אתה תביט בדבר שאתה רושם באופן הדרוך ביותר שתביט בו אי פעם. הספר עושה דבר מינימלי – תסתכל קצת יותר".

אחת הטענות הברורות שאפשר להעלות מול בורשטיין, והוא עצמו מנסה להתמודד איתה בספר, היא טענת האנכרוניזם, שלפיה הוא כופה על האמנות את השקפת עולמו.

"זו שאלה לגבי אמנות בכלל – עד כמה אתה קורא לתוך יצירה ואתה כמה אתה מכניס את העולם שלך פנימה. זה לא נורא אם אתה מביא מהעולם שלך. אני לא רוצה מי שיקרא את הספר שלי בעוד 100 שנה ייצמד למה שחשבתי. אני טיפש ביחס לדברים שאני כותב, אני לא מבין חלק מהם ואסור לכבול מישהו למוגבלויות שלי. יצירת אמנות שמה אותך במגרש כדורגל – שני שערים, דשא וכדור. אתה זה שצריך לשחק. יש מסגרת, אתה לא יכול להגיד כל דבר, אבל זו רק מסגרת והתנועה היא חופשית".

הספר הזה לא יגיע למסה עצומה של קוראים וישפיע על המונים להיהפך לטבעונים.

"לזה אני כבר רגיל. כיוון שאני חצי רגל באוניברסיטה תמיד יש דילמה אם לעשות מחקר אקדמי. אבל מה הטעם לכתוב משהו שיקראו רק סטודנטים בקורסי חובה? יש אנשים באקדמיה שכותבים כאילו הם במפעל. כשאתה מתחיל לכתוב בסביבה אקדמית, אף אחד לא מלמד אותך את זה, אתה לומד כמו ילד שנכנס לגנון, מסתכל מסביב ומבין מה מותר ומה אסור בכתיבה. אנשים נמצאים במצב של מבוכה מול המציאות, וכשמגיע מישהו סמכותי הם מאמצים את הדרך שלו. אנשים מתחילים לדבר כמו המורים שלהם, וההיררכיה גם מתגמלת על זה".

אתה נשמע מאוכזב מהאקדמיה.

"מאוד. ראשית כיוון שלא ניתנת לי עבודה ואני מבין שזה כבר לא יקרה. האוניברסיטה מעוניינת להשאיר אותי בשוליים, ואני חלק מחברה טובה. אתה בודק את אנשי הספרות שהיו גם אנשי אקדמיה – הם לא קיבלו קביעות. אהרן שבתאי, דן דאור, יצחק לאור. כל מי שהצהיר שהוא מסור לעוד משהו מלבד האוניברסיטה, שילם מחיר. אתה רואה שיש כאן מגמה וזה מצריך דיון, לכל הפחות".

כל יום הוא טרבלינקה

אחת הטכניקות שבורשטיין משתמש בהן בספר הוא הקבלה ויזואלית בין החיות לבני האדם: בציור של סנצ'ו פנצ'ו הוא מראה כיצד החמור והאדם צוירו כדומים, ובציור עקדת יצחק הוא מראה כיצד ידו של יצחק צוירה כקרן אייל.

אתה מאמין שהאמנים רצו להראות שאנחנו ובעלי החיים זה אותו דבר.

"לא יודע אם הם רצו, הם הראו. הלא מודע הוא חלק חשוב מהיצירה. ההברקה, ההתגלות באות בהיסח הדעת. מה אני זוכר מהילדות שלי? את דורון ג'מצ'י זורק מחצי מגרש וקולע. הוא לא חשב שהוא הולך לקלוע, וזה נכנס. אלה הדברים המרשימים בחיים. לא המהלך שהרכז מסמן הוראה, והכל הולך לפי התוכנית וקולעים סל. השפה של האמנות עוסקת בהדהודים בין דברים, אתה לוקח שני דברים שונים ושם אותם בפורמט שבו הם אמורים לעבוד אחד עם השני. אתה רוצה קומפוזיציה, לאו דווקא באופן מודע. המעברים האלה, ככה הציור מדבר אליך ויוצר משמעות".

המשפחה של בורשטיין – אשתו, בתו בת ה־17 ובנו בן ה־14 – אינם צמחונים. "הטבעונות שמה אותך במקום לא נוח מול הסביבה, מול המשפחה", הוא אומר. למרות זאת הוא מסכים עם הטענה הבשביס זינגרית ש"לחיות כל יום הוא טרבלינקה".

"זו אמירה קשה, אבל המציאות קשה. זה לא מפחית מהסבל של היהודים בשואה. מבחינה כמותית ודאי שזה יותר, מבחינת הכאב זה אותו דבר, מבחינת אכזריות זה יותר. לזכותם של הנאצים, לפחות חלק מהם האמינו שהיהודים מהווים סכנה למין האנושי. אני לא מסכים, כמובן, אבל הייתה להם אידיאולגיה מוסדרת. באכילת בשר אין אידיאולוגיה, זו נהנתנות. אתה לא רוצח תרנגולות כי אתה חושב שהן ישתלטו על הבנקים".

זה דבר די איום לחשוב על אשתך ועל ילדיך.

"נכון. מה שמציל אותי הוא העובדה שהייתי בדבר הזה. לא אדרוש מילדיי להתיישר לפי הקו שמנחה אותי, זו דרישה לא מוסרית. לא מדברים על זה בבית. היו תקופות שכן, עכשיו כבר לא. יודעים בדיוק מה אני חושב. אני לא בא מקנאות, זה לא האופי שלי, גם לא תמימות שאפשר לשנות מישהו באופן חיצוני. לכן נוח לי לעבוד מול הציורים. אני לא יכול לבוא אליהם בטענות. החלטתי להיות צמחוני בגיל 13, ועד גיל 33 רוב הזמן אכלתי הכל. יש הבדל בין ההחלטה למעשה. לא רק בזה, בכל דבר. אפילו עכשיו, לפעמים אני רואה בורקס ואני לא עומד בפיתוי".

בורקס! אתה מדבר על זה בתאווה כאילו זה סטייק.

"התאווה לבשר באיזשהו מקום נעלמה לי. עם גבינה זה לא ככה. אולי יש בזה משהו שקשור לחלב אם".

הכל אצלך זוכה לפרשנות?

"אבל זה ברור, לא? הקשר הראשון עם אימא הוא אכילה, הנקה, זה החום. אני נכנס לבית של ההורים ובו בזמן נכנס למצב תודעתי אחר מבחינת אכילה. ישר נכנס למטבח, פותח סירים. למזלי אימא שלי מבשלת לי טבעוני".

להיות טבעוני זה בשבילך להתבגר? להתנתק מהחלב ומאימא?

"זה יותר מזה, זה להתנתק מהעולם, לתפוס עמדה נזירית".

הקרניבורים ישלמו מחיר יום אחד?

"הדבר עצמו הוא המחיר. אני לא מדבר על הבריאות. כל אחד מאיתנו הוא סך הדברים שהוא עושה כל רגע וכל יום, ואם מה שאתה עושה זה להיות ניזון מסבל של משהו, על בסיס יומיומי, זה הדבר. האוכל הופך להיות חלק ממך. מבקרי הטבעונות צודקים לגמרי בזה שהם אומרים שכולנו ניזונים מהסבל של האחר. גם טבעונים ניזונים מסבל של חרקים ומכרסמים. כל בן אדם מקבל את הפרצוף שמגיע לו. לאף אחד אין פרצוף מושלם".