אמן אחד בשבוע: למאיר גולדברג עדיין אין מושג מה יהפוך ללהיט

האיש שמאחורי פזמונים כמו "זן נדיר" ועשרות שירים שהפכו לנכסי תרבות ישראלים עזב את תל אביב, התחיל לכתוב פרוזה ומתענג על הוראת הכתיבה. בשיחה נדירה הוא מעלה זכרונות מן העבר ומספר על תוכניות מהעתיד

גילוי נאות: בכל פעם שפגשתי אותו, יום או לילה, הוא נראה כאילו הרגע הוא התעורר מאיזה שנ"צ בערסל בחורשה מכושפת בזמן שנימפות הנעימו את שנתו בנגינה על נבל וכינור. מצד שני, מאיר גולדברג נראה גם כמו פירסומת ל"נובלס". שריד של ישראל היפה. נקודת המבט הייחודית שלו נשענת על חיבה עזה לארץ בצירוף יכולות נשגבות לסנג'ר מילים לפריזמה שלו. זהו מאיר גולדברג, חרש מילים עברי.

נכון, מי שלא מכיר את גולדברג יכול לקבל רושם של סבא חביב כזה. והוא אכן חביב. אבל לפני הכל הסבא החביב הוא גולנצ'יק לשעבר, מה שמקרב אותו לשיח של הקשת החברתית הישראלית הבלתי אפשרית על שלל גווניה. חומר הגלם במפעל שלו הן אבחנות דקיקות-עדינות שבליווי תווים מנגנות לנו על הנימים הכי אינטימיים. הוא חתום על להיטים אלמותיים ועל-זמניים כמו "אימפריות נופלות", "זן נדיר", "ארץ קטנה עם שפם", "כל הזמן שבעולם", "קח אותי לשם", "מה שאת אוהבת", "אין כמוה" ועוד הרשימה ארוכה ממש. 

חרש מילים עברי. מאיר גולדברג (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
חרש מילים עברי. מאיר גולדברג (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"נולדתי בשנה בה שוגר לחלל הלוויין הראשון, וגדלתי בערי הלוויין של תל אביב", הוא מספר לי וממשיך, "כשהייתי בן שש, לא הרבה זמן אחרי שעברנו מרמת גן לגבעתיים, כתבתי את השיר הראשון שלי: 'אגרוף אגרוף/ הכה בתוף/ הכה בתוף מיד/ אבל, אבל, אבל, אבל, אבל היכן היד". יהודית צל-ציון, שכנה ואמא של חבר, החמיאה לי שהיה לי אומץ לשים חמש פעמים "אבל" בשביל המשקל, ואני הבנתי שכתיבה מוזיקלית היא לגמרי הדבר שלי. שנים אחר כך, הכנסתי את האגרוף – של אבא שלי – ל'שקי האיגרוף' שהלחין ושר ארקדי דוכין".

אני מבקש ממנו קצת זיכרונות והוא מפליג: "תל אביב לא הייתה רחוקה ועדיין, העיר הגדולה ואורותיה היו חלום בשביל ילד. אני לא טיפוס נוסטלגי אבל זוכר שהיינו הולכים עד קולנוע שביט החדש, הגבול הדמיוני בין גבעתיים לתל אביב, ומרגישים שהיינו בעיר הגדולה. באותו קולנוע ראיתי עם אמא את ההצגה 'עוץ לי גוץ לי', בלי לדעת שאותו גוץ ששמו הוא סוד כמוס במחזה הוא אברהם חלפי, שעתיד להיות מהמשוררים האהובים עלי. בינתיים הסתפקתי בשלונסקי, אלתרמן, לאה גולדברג שלמרבה הצער לא הייתה קרובת משפחה ועוד.

אוהב את המקום הקסום והארור הזה. מאיר גולדברג (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
אוהב את המקום הקסום והארור הזה. מאיר גולדברג (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"העיר הגדולה הייתה מקום לשאוף אליו, בעיקר תרבותית", הוא נזכר. "כשאמא וסבתא לקחו אותי למשביר לצרכן בתל אביב לקנות תקליט ראשון לפי בחירתי ליומולדת, היו שניים שמשכו אותי. היה תקציב רק לאחד אז בחרתי ב'טרמלוס'. האלבום השני היה 'הצילו' של הביטלס, ומאז אני יודע שאין לי מושג מה יהפוך ללהיט. כשהייתי נער גם המוזיקה וגם הכתיבה השתנו. בחנות מוכת ריח ליזול באלנבי, מצאתי את 'ברזים ערופי שפתיים' של דויד אבידן והתרגשתי. הייתי במועדון בר-ברים וראיתי את להקת פיאמנטה המופלאה. אחר כך הפכתי למבקר קבוע בבית לסין, שם החל לבעוט הרוק הישראלי. יותר מאוחר, וממש לפני הגיוס, הקראתי שירים בערב שארגן רוני סומק באחד מבתי התה שהיו אז העניין בעיר".

מבחינת המארג האנושי ישראל לא שונה מאוד משאר העולם: יש המון דרעק בכל האזורים, אבל פה ושם הגורל מזמן איזה יהלום-אנוש שהברק שלו מצליח להשכיח מליבך, אפילו לקצת, את קיומה של מדמנת החברה. גולדבר הוא יהלום כזה, יציב יותר מסלע, וכמו בשיריו גם פנים אל פנים הדיבור שלו רך ונעים. אולי הוא שמח, אולי הוא כועס, מי שמקשיב לו לעולם לא ידע על זה ויזכה תמיד למנה של נועם לא טיפוסי. דיסוננס מוחלט לישראליות הלא-פראיירית, הבוטה, הרעשנית, הישירה וחסרת הטאקט. אחרי עשורים של יצירה היה הגיוני אם הוא היה מתלונן על רוויה כלשהי. אם משהו היה נשבר, אובד, ממצה את עצמו. אבל לא מאיר גולדברג. האיש נגוע באהבה למקום הקסום והארור הזה. והאהבה הזאת היא מה שמניע אותו. 

מאיר גולדברג (צילום: ארלה הצמצם הבוער)
מאיר גולדברג (צילום: ארלה הצמצם הבוער)

"כמו שהבטחתי לילד בן השש שהייתי, אני ממשיך לכתוב", אומר גולדברג. "בעשרים השנים האחרונות אני גם מלמד כתיבה, בהנאה מפתיעה, בעיקר ב'סלון הפזמון' – סדנת שירים שהפכה לבית ספר אונליין –  שהקמתי עם דן תורן ואפרת קולברג. בכובע אחר אני מנהל מקצועי במגמת הקופירייטינג ב-ACC, המכללה לקריאייטיב ע"ש תרצה גרנות. ממש ליד גשר יהודית, שקוראים לו גם גשר יצחק נבון – שזה קצת מטומטם, תודו – אני מסביר כמה חשוב להיצמד לשם המותג ולערכיו. בנוסף, אני מלמד לתואר במגמת המוזיקה בקריה האקדמית אונו, למרות שמעולם לא למדתי במוסד אקדמאי כתלמיד מן המניין.

"בזמן האחרון אני מתנסה בכתיבת סיפורים ונהנה לעוף עם המילים גם בפרוזה", מפתיע גולדברג. "יש גם שירים שכתבתי ויצאו לאחרונה: "עין התכלת" ששרה אסי לוי והלחין שמוליק נויפלד; "השמש לא עוזבת את הים" שהלחין ושר ערן לוי, אח של נירו; ובקרוב  שיר חדש שהחזיר את הצבע ללחייו של יצחק קלפטר היקר. הדבר הכי מעניין שכתבתי לאחרונה הוא הצגת רוקנרול בשם "הסיפור העצוב והמקסים על ג'ולי היפה ואחיה נאסים" יחד עם דודי לוי (איתו כתבתי את "דויד אוהב אותך" ו"כל הזמן שבעולם") והבמאי רוני ניניו, בכיכובם של נורמן עיסא ויארא אזרייק (בתה של הזמרת והשחקנית אמל מורקוס).

לסיכום מפתיע אותי גולדברג ומספר שעזב את תל אביב לאחרונה. "בעוד שבחיים המקצועיים אני ממשיך להיות כבר שנים בבק סטייג' של השירים, החיים הפרטיים שלי עברו טלטלה לפני כעשר שנים כשאשתי האהובה, ליקי ז"ל, תל אביבית אורגינל ואשה יוצאת דופן, הלכה לעולמה", הוא מספר. "כעבור שנה עזבתי את הבית במרכז בעלי מלאכה ועברתי – בעקבות האהבה לירדנה – לראש העין. בבית במרכז העיר נשאר בני היחיד, דניאל גולדברג, שעובד ב"האוזן השלישית" ומוציא ממש בקרוב את אלבומו הראשון".

>> עוד פרטים על "סלון הפזמון", בית הספר אונליין של מאיר גולדברג, דן תורן ואפרת קולברג