אנג'לינה ג'ולי אינה שחקנית גרועה, היא פשוט לא שייכת להוליווד

אנג'לינה ג'ולי היא כוכבת קולנוע ענקית. כמה ענקית? את מימדי הכוכבות של שחקנים נוהגים לבחון על פי גובה השכר שלהם, ועל פי סך ההכנסות של סרטיהם. ג'ולי מדורגת גבוה בשתי הרשימות. אבל מה שמקפיץ אותה לראשן הוא העובדה שלה יש הכי הרבה סרטים עתירי תקציב שהיא מובילה לבדה, ללא כוכב מהסוג הגברי לצידה. חלקם אף נקראים על שם הדמות שהיא מגלמת – "סולט", צמד סרטי "לארה קרופט" ושני סרטי "מליפיסנט", האחרון בהם יצא לפני כשבועיים.

לקראת יציאת "מליפיסנט: אדונית הרשע", מגזין תעשיית הבידור וראייטי דירג 16 מרגעי השיא והשפל של הקריירה הקולנועית של ג'ולי. הרשימה חידדה את התחושה שרוב הסרטים שלה, לפחות הבולטים שבהם, בינוניים עד גרועים. בפוסט שפרסמתי בפייסבוק תהיתי מה זה אומר על הוליווד של ימינו, ולא מעט אנשים הגיבו שאולי היא פשוט שחקנית לא כל כך מוכשרת או שיש לה טעם גרוע. אבל אני זכרתי את האוסקר שלה על "נערה בהפרעה" (1999) ואת הופעתה המעולה ב"ההחלפה" (2008), ורציתי לבדוק מה קרה.

אנג'לינה ג'ולי ב"מליפיסנט: אדונית הרשע"

במעין התרסה נגד הזכייה באוסקר ההוא, בסרטה הבא ג'ולי הפכה את עצמה לכוכבת אקשן. הביקורות היו איומות, אבל קנו לה כרטיס ל"טומב ריידר"

ראיתי אותה לראשונה במיני סדרה "ג'ורג' וואלאס" בתפקיד אשתו הצעירה של המושל הגזען של אלבמה, וחשבתי שאין סיכוי שהאישה היפהפייה והכריזמטית הזאת לא תהפוך לכוכבת מהשורה הראשונה. היא זכתה על התפקיד בגלובוס הזהב, הראשון מבין שלושה שהוענקו לה ברצף בין 1997 ל־1999. שנה אחרי כן סרט הטלוויזיה "ג'יה" ביסס את כוכבותה, ובדיעבד נראה שהוא גם סימל את הדואליות העתידית של הקריירה הקולנועית שלה. ג'יה הייתה דוגמנית צמרת לסבית שהתמכרה לסמים ומתה מאיידס בגיל 26. ג'ולי עיצבה אותה כצעירה פרועה, מתריסה ושברירית שנאבקת ביופי שלה, אך גם נכנעת לו. הסרט יצר מתח בין האישה הסוערת לבין המסכה הקפואה של דוגמנית עם מבט מרוקן שהיא עוטה עבור הצילומים. המסכה הזאת כמו תשלוט בה בהמשך דרכה הקולנועית, וב"מליפיסנט: אדונית הרשע" המבט חסר המבע כבר יהפוך לבדיחה – בתחילת הסרט היא מתבקשת ללמוד לחייך, ומתקשה לעוות את שפתיה באופן משכנע.

אבל באותן שנים מוקדמות התדמית שלה על המסך ומחוצה לו הייתה של ביסקסואלית חסרת מעצורים ועתירת קעקועים. כלי התקשורת געשו כשנודע שהיא עונדת על צווארה בקבוקון עם דמו של בעלה השני בילי בוב ת'ורנטון. התדמית הזאת, שהחלה להסתמן כבר ב"מרדף ממוחשב" (1995), שימשה אותה היטב כשגילמה סוציופתית מרדנית ומניפולטיבית ב"נערה בהפרעה", תפקיד שזיכה אותה גם באוסקר.

במעין התרסה נגד הזכייה בפרס הנכסף, בסרטה הבא ג'ולי עשתה פנייה חדה למסלול חדש, והפכה את עצמה לכוכבת של סרטי אקשן, כמו ניקולס קייג' אחרי האוסקר שבו זכה על "לעזוב את לאס וגאס". ההבדל הוא שלה כמעט לא היו מודלים, כי בתחילת שנות האלפיים ז'אנר האקשן עדיין היה מזוהה בעיקר עם גברים מנופחי שרירים כארנולד שוורצנגר. ג'ולי עצמה עיצבה את המראה שלה – ראסטות בלונדיניות ומעיל עור – בסרט המרדפים "עקיצה ב־60 שניות", שבו גילמה (לצד קייג') גנבת מכוניות שמתחרמנת מגניבת מכוניות. הביקורות היו איומות, אבל הופעתה שכנעה את מפיקי "לארה קרופט: טומב ריידר" (2001) ללהק אותה לתפקיד ההרפתקנית שופעת האיברים ממשחק המחשב הפופולרי. המקור הבטיח שהסרט יהיה שטוח מבחינה דרמתית, וקשה לדבר על הישג פמיניסטי כשחלק ניכר מהדיון הוקדש לשאלה אם הציצים של ג'ולי מספיק גדולים. סרטי אקשן בכיכובן של נשים שיש להם גם ערך דרמטי, כמו "להרוג את ביל" ו"מקס הזועם: כביש הזעם", יגיעו מאוחר יותר, ולג'ולי לא יהיה חלק בהם. אבל "טומב ריידר" הכניס מספיק כסף בשביל שבהוליווד יפיקו המשכון ב־2003.

אנג'לינה ג'ולי ב"עקיצה ב־60 שניות"

סרטי האקשן אפשרו לג'ולי לממן את פעילותה ההומניטרית – שכללה בימוי סרטים נבונים על אזורי מלחמה

באותה שנה ג'ולי כיכבה ב"הצלה מעבר לגבול", שככל הנראה היה הרבה יותר קרוב לתחומי העניין האמיתיים שלה. כשלון הסרט – שהפנה זרקור לאסונם של הפליטים באתיופיה ובמזרח הרחוק דרך הפריזמה של סיפור האהבה בין שני אקטיביסטים לבנים – הבהיר לה שאם היא רוצה להתגייס למען אוכלוסיות סובלות באזורי מלחמה עליה לעשות זאת באופן עצמאי, בין אם כשגרירת רצון טוב של האו"ם, או כבמאית בעצמה. מעניין לציין שהזיק ניצת דווקא כששהתה בקמבודיה לצורך צילומי "טומב ריידר" וראתה איך חיים המקומיים.

אז היא המשיכה לעשות סרטי אקשן שככל הנראה לא ממש עניינו אותה אך הכניסו לה (ולאולפנים) הרבה כסף, ואפשרו לה לממן את פעילותה ההומניטרית. זאת כוללת גם אימוץ ילדים מארצות העולם השלישי, ובימוי סרטים נבונים ומעניינים על אזורי מלחמה – "בארץ של דם ודבש", "בהתחלה הם הרגו את אבא" – שהיא לא מקבלת עליהם מספיק קרדיט.

אחרי "מר וגברת סמית", שבו פגשה את הגרוש שלה לעתיד בראד פיט, באו "מבוקש" ו"סולט" (2010). האחרון נכתב לגבר ונועד לטום קרוז, אך כשהוא פרש התפקיד הותאם לג'ולי. פיזית היא התמודדה היטב עם סצנות האקשן, אבל מבחינת הדרמה האנושית של סוכנת חשאית כפולה ומשולשת הסרט היה נטול כל ערך, והיא סיפקה הופעה קפואה לגמרי. הקפאון המשיך ב"התייר" האיום (לצד ג'וני דפ), וכאמור, "מליפיסנט: אדונית הרשע".

ב"מליפיסנט" הראשון היא דווקא נתנה הופעה יותר עסיסית, כמעט קאמפית, כשם שעשתה כמה שנים לפני כן בטעות הקולוסאלית "אלכסנדר", שבו גילמה את אמו תאוות השלטון (וחובבת הנחשים) של קולין פארל הבלונדיני. שני הסרטים – הפנטזיה מבית דיסני והאפוס ההיסטורי המנופח – ניזונו מהתדמית החדשה של ג'ולי כאישה גדולה מהחיים. מתישהו בין בילי בוב לבראד, היא השילה מעליה את דימוי נערת הפרא המקועקעת, ואימצה סופית את מראה בובת החרסינה, נוסח הכוכבות ההוליוודיות של פעם. אבל הוליווד של היום לא ממש יודעת מה לעשות עם דיוות. היופי המושלם של ג'ולי, שהועצם על ידי הזוגיות המתוקשרת והממותגת עם בראד פיט, נתפס כמעט כעל אנושי. לכן נדמה שכדי לגלם אישה "אמיתית" בת זמננו היא צריכה לטשטש אותו, כשם שעשתה ב"בכוח הלב" של מייקל ווינטרבוטום, שבו עטתה עדשות כהות בתפקיד אשתו של העיתונאי דניאל פרל שנחטף ונרצח בפקיסטן.

אנג'לינה ג'ולי ב"ההחלפה"

הופעתה של ג'ולי ב"ההחלפה" הזכירה למפקפקים איזו שחקנית נהדרת היא יכולה להיות כשהיא והסרט מתאימים זה לזה

נדמה שרק קלינט איסטווד ידע איך לעבוד איתה ולהפיק את המיטב ממראה ג'ין טירני (שחקנית שבשנות ה־40 נחשבה ליפה בנשים) שלה. "ההחלפה" (2008) משחזר סיפור אמיתי מסוף שנות ה־20 של המאה שעברה, והריחוק התקופתי שיווה לו מראה של סרט הוליוודי מפעם. ג'ולי מגלמת אישה שבנה נחטף, והמשטרה החזירה לה ילד אחר, ואף אשפזה אותה בכפייה בבית חולים פסיכיאטרי כשהתעקשה שזה לא הבן שלה. הופעתה הנבונה, השקטה, הנחושה, עתירת הרגש וקורעת הלב של ג'ולי הזכירה למפקפקים איזו שחקנית נהדרת היא יכולה להיות כשהיא והסרט מתאימים זה לזה.

"ליד הים" (2015), הסרט שהיא עצמה כתבה וביימה לה ולבן זוגה, לא היה כזה. לא אכנס למחדלים של הסרט עצמו, אומר רק שנדמה שמראש לא היה לו סיכוי, משום שכולם התפתו לקרוא אותו כחיווי על הזוגיות של הכוכבים. אולי מחשש שכך יהיה, ג'ולי הגרומה חשפה למצלמה את גופה אך לא את נפשה. במקביל, במהלך קידום "לא נשבר", סרטה היותר מצליח כבמאית, היא דיברה על האפשרות שתוותר על משחק כי "אף פעם הרגשתי נוח כשחקנית. אף פעם לא אהבתי להיות מול מצלמה".

בשנה הבאה נראה אותה במערבון עכשווי – "Those Who Wish Me Dead" של טיילור שרידן (התסריטאי של "סיקאריו" ו"באש ובמים") – שבו תגלם מומחית הישרדות בערבות מונטנה, המגוננת על נער שהיה עד לרצח. ליהוקה לסרט כבר הניב כתבות עם כותרות מפקפקות בנוסח "האם אנג'לינה ג'ולי עדיין יכולה לשכנע בתפקיד קולנועי רציני?". ברור שכן. השאלה היא אם אנשים ירצו להשתכנע. אני עוד זוכרת את הימים שהייתי מתווכחת עם אנשים שטענו שהבלונדיני מ"טיטאניק" הוא סתם יפיוף.