דליה שימקו נמשכת לצד האפל של הנשמה, ואז שמה אותו על הבמה

התיאטרון שלי. דליה שימקו. צילום: שלומי יוסף
התיאטרון שלי. דליה שימקו. צילום: שלומי יוסף

אם אף אחד לא נותן לכם לעשות את המחזה על אונס, גילוי עריות, ניצול נשים, פערים חברתיים, איידס (או בקיצור, את כל אזהרות הצפייה), אז יש רק פתרון אחד - לעשות אותו בעצמכם. טור מיוחד של השחקנית, הבימאית והיוצרת על לידתו של "אנסמבל אספמיה"

24 בנובמבר 2022

חבר קרוב הזכיר לי שבסוף שנות העשרים שלי, אמרתי שהחלום האמיתי שלי הוא להקת תיאטרון. לי לא זכור הדבר. אני זוכרת ששנים רציתי להשתייך לתיאטרון הממוסד ולהצליח שם כשחקנית. על בימוי התחלתי לחלום מזמן, אבל הרגשתי שבמאית יכולה להיות רק מישהי בשלה שיש לה מה לומר לעולם. לכן התחלתי להתאמן בבימוי בבתי ספר למשחק ופסטיבלים, אבל הגדרתי את עצמי כשחקנית שגם מביימת. רצה הגורל ובשנת 2000 חליתי מאד, ונאלצתי לעזוב את הבמה. משבר מסוג כזה כופה עליך לחשב מסלול מחדש, והיה ברור לי שהבשלתי כבמאית ושהדרך לחזור ליצירה זה להתחיל לביים לבד, ולא לחכות לאף אחד. פשוט ליצור את מה שאני רוצה ועם מי שאני רוצה, וזאת תהיה הדרך שלי להחלמה.

שכב אצלי במגרה המחזה "קשר דם", עיבוד של המחזאי אפי כהן למחזה "המעגל" של ארתור שניצלר, אותו הצעתי למספר תיאטראות בעבר וכולם דחו. המחזה הזה הכיל את כל מה שאני אוהבת בתיאטרון. זהו מחזה חברתי אפל שחושף את השדים הקשים ביותר שכולנו מפחדים להתבונן בפניהם. היו שם אונס, גילוי עריות, ניצול נשים, פערים חברתיים, איידס – בקיצור, את כל אזהרות הצפייה בצד המסך. פניתי לשחקנים שחשבתי שמתאימים לתפקידים במחזה, והתחלנו לעבוד על הפקה בלי תקציב ובלי תאריך יעד. "קשר דם" עלתה לבמה בתיאטרון תמונע באוקטובר 2003, ונטעה את הזרע שגדל והבשיל להיות "אנסמבל אספמיה".

כיוצרת אני נמשכת לעסוק בצד האפל של הנשמה ובאלימות האישית והחברתית כפי שהיא משתקפת במערכות יחסים רומנטיות או מיניות ("קשר דם" "חיי נישואים") או במבנים חברתיים – פוליטיים ("אחוזת וייס", "מעשה בטבעת") למעשה אני רואה בתיאטרון דרך פואטית ונפלאה להתמודד עם השדים שבתוכנו וסביבנו. הבמה היא עולם שאני בוראת, ובעולם הזה אני יכולה להתמודד עם הדברים שמפחידים אותי או לא מובנים לי ממקום של שליטה. אני יכולה לזעוק על אונס, סחר בנשים וכל הדברים שבמציאות אני חסרת אונים מולם. אני לא לבד ביצירה הזאת, חמושה בכישרונותיהם של שחקני ויוצרי, אני יוצאת לצוד את עניין הקהל כדי לנסות לטלטל את עולמו ולזרוע מחשבות חדשות על המציאות של כולנו.

דמויות נשיות יוצאות דופן מרתקות אותי. לתחושתי קיים מחסור בדמויות נשיות עגולות ולא צפויות במחזאות הישראלית, ומכיוון שכך עיבדתי יצירות ספרתיות לבמה שבמרכזן נשים מושתקות, כמו קורבנות הסחר בנשים יהודיות ע"י יהודים ברומן "מעשה בטבעת"(מאת אילן שיינפלד) או נשים אפלות וחזקות דוגמת אם שהיא ראש משפחת פשע יהודית בטורונטו, במחזה "אחוזת וייס"(מאת נוריאל טוביאס). העיסוק בנשיות ובנשים בחברה ובהיסטוריה הפך עם הזמן יותר ויותר מרכזי באג’נדה שלי כמנהלת אומנותית, והגיע לשיאו בכתיבת המחזה "מהפכניות" יחד עם המחזאית יוספה אבן שושן. מהפכניות מתאר את תרומתן של בנות הזוג של פרויד, מארקס וסוקרטס למהפכות שבעליהן חוללו. המחזה מנער את התפיסה הרווחת שגברים הם אלה שחוללו את המהפכות וההיסטוריה לבדם, ולגאול מהשיכחה את הנשים ששילמו מחירים אישיים כבדים עבור הגשמת החזון של הגברים לצידן.

האם היצירה שלי היא יצירה נשית? כנראה שהתשובה היא כן בגלל ההתמקדות בנשים, אבל אני לא חושבת שסגנון הבימוי שלי הוא נשי – או לא בטוחה שבכלל קיים סגנון בימוי נשי. לכל במאי/ת סגנון משלו/ה, והוא מתגבש מהצגה להצגה. הבימוי שלי משלב מספר סגנונות: אופי המשחק בדרך כלל ראליסטי, כמעט קולנועי, אבל התנועה הבימתית מסוגננת והטקסט פואטי. אני מאמינה שהשפה המדוברת על הבמה צריכה להיות שונה משפת היום יום או שפת העיתונות. אני מאמינה שהבמה צריכה להציע אלטרנטיבה למסך ע"י חזרה לפואטיקה, או לשפה ספרותית, שבהחלט באה לידי ביטוי בהצגתנו "פנקס הקטן", מחזהו של דניאל בוצר, המשתמש בשפתו הציורית והעסיסית של הסופר המצוין דיימון רניון בתרגומו של ט כרמי.

"אנסמבל אספמיה" קיים כבר 20 שנה. משחקים בו שחקנים מהשורה הראשונה כמו אסתי זקהיים, שלום שמואלוב, אייל שכטר, עודד מנסטר, תומר גלרון, אנה דוברובצקי ועוד רבים ונפלאים. שחקנים ויוצרים שהולכים איתי שנים בשדה הקוצים שנקרא הפרינג’ הישראלי, ויוצרים אמנות כסוג של שליחות בתקווה שקהל בעל סקרנות ורעב לתיאטרון אותנטי ואמיץ יגיע, יהנה ויפיץ את הבשורה.

הצגות "אנסמבל אספמיה" יוצגו בתיאטרון תמונה בתאריכים 1.12 ("פנקס הקטן") וב-26.12 ("מהפכניות")