אפוקליפסה מחר

אז הגיע הזמן לביקור השנתי שלי בירושלים. אני משתדל להתרחק מהעיר הזאת, אלא אם כן ממש אין לי ברירה. מסיבות אישיות כאלה ואחרות לא הייתה לי ברירה. אם זה היה תלוי בי לא הייתי מתקרב לשם יותר בחיים. ירושלים היא עיר שההיסטוריה הוציאה אותה מדעתה. שמתעטפת במעטה של קדוּשה דתית כדי להצדיק כל עוול וכל חטא. עיר שלא מפסיקה להזכיר לנו – האזרחים החילונים, הליברלים, השמאלנים הקטנטנים – אני הייתי כאן לפניכם, אני אהיה כאן גם אחריכם. אני אקבור אתכם. אני גדולה וחזקה מכם, ומהחלומות הפתטיים שלכם על נורמליות וקוסמופוליטיות. אני גודזילה מהתנ״ך שבסופו של דבר תהרוס ותחנוק את כל מה שחשוב לכם או שחשבתם שחשוב לכם.

נסעתי לירושלים ברכבת. זהו אמצעי תחבורה מגוחך ביותר. נסיעה במונית שירות לירושלים אורכת כ־40 דקות בקירוב, ואילו הרכבת מקרטעת וזוחלת במשך כשעה וחצי עד שהיא מגיעה ליעדה בתחנה האחרונה בקצה של שכונת מלחה הנידחת. ואף על פי כן זו נסיעה מומלצת, במיוחד בחורף היחסי שפקד אותנו בשבוע שעבר. הרכבת מתפתלת בתוך נוף פסטורלי של הרים ירוקים מכוסים בערפילים, בעמק זורם לו נחל שוצף וגועש ואתה כמעט מרגיש שאתה חולף בנופים התיירותיים של טוסקנה. יעני, ״אירופה״. וזו כבר לא רכבת ישראל. זו הרכבת הטראנס אשלייתית, ואתה ״אירופאי״ לפחות לשעה וחצי שבמהלכן אתה מתמלא בתחושה הכוזבת כאילו נסקת מעבר לזמן ולמקום. תמיד מדהים לגלות איך אפילו נסיעה ברכבת חושפת עד כמה אנחנו לא רוצים להיות כאן. זוהי האמת הפשוטה של תודעתנו. איטלקים שנוסעים ברכבת בטוסקנה לא מדמיינים משהו אחר חוץ מטוסקנה. אני נוסע לירושלים וחולם על כל דבר אחר חוץ מירושלים.

אוקיי, אני מגיע לירושלים. מזג האוויר קריר ונעים. מסתובב במחנה יהודה, אוכל, שותה. קונה בורקס באיזה מקום. על הקירות מסודרות עשרות מדבקות, כולן נושאות את המשפט ״יהודים אוהבים יהודים״. הבורקס נתקע לי בגרון. אני ממשיך לרחוב יפו. הרחוב חסום. חפץ חשוד. קהל רב מתגודד. סירנות צווחניות. שוטרים עצבניים. אחד מהם אומר לי ״לך מפה״. אני הולך, לא לפני שאני מבחין בשני שלטי חוצות גדולים נגד הפלות של עמותת אפרת. כמה שעות אחר כך, בלילה, אני יורד במורד רחוב אגריפס, שלושה אברכים רודפים אחרי שתי בחורות צעירות שלובשות מיני קצר. צועקים לעברן ״זונות, זונות!״ וממשיכים לדרכם כאילו ששום דבר לא קרה. הבנות לא נראות המומות. למחרת אני ניצב בשער שכם, בכניסה לרובע המוסלמי. שוטרי מג״ב מעכבים את השחורים ונותנים לאנשים הלבנים לעבור ללא בעיות. תיירת אחת, בלונדינית ממוצא סקנדינבי, מחליטה לשאול את אחד המג״בניקים מדוע לא ביקש ממנה להזדהות בפניו ואילו מהגברים ומהנשים בעלי החזות המזרח תיכונית דרש להציג מסמכים. ״מוּב מוּב, איטס נוט יור ביזנס״, הוא עונה לה בגסות ומסנן לחבר שעומד לידו: ״תראה ת׳שמאלנית המסריחה הזאת״. החבר עונה: ״דווקא כוּסית לאללה״. השניים מתפוצצים מצחוק ועוצרים לבדיקה אישה שמכוסה בחיג׳אב. אני נכנס אל העיר העתיקה ועולה במעלה רחוב בית הבד. נער בחולצה צהובה של כך דוחף איש זקן שמחזיק שקיות עם קניות. ״זוז מפה יא מגעיל״ הוא אומר לו ומעיף על הרצפה סחורה מחנות סמוכה. יש לי בחילה. עוד שוטר חוסם את דרכי כשאני מנסה להיכנס לאחת הסמטאות הצדדיות. ״אין לך מה לחפש כאן, הערבים האלה עושים בעיות היום״, הוא אומר לי. ביציאה מהעיר העתיקה, ליד הרכבת הקלה, אני רואה גבר חובש כיפה סרוגה שצורח לעבר חבורה של נערים: ״העיר הזאת שלנו, הבנתם את זה? שלנו!!!״. הפנים שלו אדומות. הוא נוגס בבייגלה ענקי עם שומשום ומקנח את אפו במטפחת בד.

אני יודע שיש הרבה ירושלמים נחמדים שקנאים לירושלמיוּת שלהם. העיר נראית להם כאיזשהו מפלט אקזוטי ו״אותנטי״, שונה כל כך מתל אביב המלאכותית, העמוסה והקפיטליסטית. הם מתהדרים באיזו פשטוּת ירושלמית, דוגריות, אדמתיוּת. יש להם את הפולקלור הירושלמי, והם מחזיקים בתחושה כי בעיר הזאת יש איזו אמת נשגבת שאין באף מקום אחר. בשנים האחרונות אנחנו גם אמורים להאמין שירושלים היא מקום תרבותי: היי, בכל קיץ חוגגים בה את עונת התרבות. גם קרן ירושלים לקולנוע משקיעה מיליוני דולרים כדי שהפקות קולנוע וטלוויזיה יצטלמו בעיר הבירה, ולא מזמן נפתחה שם סינמה סיטי ויש גם מוסדות תרבות "אלטרנטיבית". מדובר במסך עשן. ירושלים היא קפסולה שמכילה בתוכה את כל מה שרע בישראל – עיר של אנרגיות גרועות. עיר מלחיצה ומפחידה. אי אפשר להעלים ממנה את המתחים והסכסוכים והשנאות. הם חזקים ממנה. בפוליטיקה העכשווית ירושלים מסמנת את הזיות הימין הקיצוני האלים והבלתי מתפשר. זו עננה איומה מעל העיר ומחשבות שווא על חילוניות ונורמליות לא יוכלו לפוגג אותה.

הדבר החיובי היחידי שאני יכול להגיד על ירושלים זה שאתה לא יכול לעצום בה עיניים. אין לך את הפריבילגיה התל אביבית להדחיק את הישראליוּת. העיר הזאת מסמנת את העתיד של ישראל והוא נראה שחור וחסר תקווה. עיר שהיא אפוקליפסה מושהית. הגורל הטרגי מסתתר בכל פינת רחוב. אתה יכול לראות אותו, להריח אותו, לטעום אותו.

יומיים בירושלים הספיקו לי. חזרתי לתל אביב ונרגעתי. מה זה נרגעתי.