טיים אאוט timeout

גיבור עם דם על הידיים

| מאת: נועם שיזף

הטון הממלכתי וההירואי שאפף השבוע את ההספדים של מאיר הר־ציון חושף אמת פשוטה: לא רק הפלסטינים מאדירים את רוצחיהם

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/03/sizes/meir-har-zion-laam_H_wo_680_382.jpg
מאיר הר ציון (הראשון משמאל). צילום: לע"מ

התקשורת הישראלית נפרדה השבוע ממאיר הר־ציון, איש פעולות התגמול הנועזות של יחידה 101, גיבור ישראל ובעל עיטור העוז. טון הסיקור היה ממלכתי והירואי. "מותו של גיבור ישראל", נכתב על העמוד הראשון ב"ישראל היום". "אגדה שצמחה בלחישה משורשי העשב", התפייט אמנון לורד מ"מעריב" ומ"מקור ראשון". "לוחם אגדי" אמרו בגלי צה"ל וב"ידיעות אחרונות". "נתן דוגמה לכולנו", ספד מאיר דגן להר־ציון. "לא היה אמיץ ממנו", קבע פרס, ונתניהו קינח: "מגיבורינו הגדולים".

"פעולות התגמול" היו התקפות ענישה ונקמה נגד שוטרים, חיילים ואזרחים, שלרוב לא היו מעורבים בשום פעילות נגד ישראל, וכל חטאם הוא שהם גרו קרוב לקו הירוק. 101 הייתה קרובה יותר לכנופיית רוצחים מאשר לסיירת במובן של ימינו. את הפרסום העולמי היא קנתה בפעולת קיבייה, שבה נרצחו במקלעים וברימונים או נקברו תחת ההריסות של בתיהם המפוצצים לא פחות מ־60 איש, רובם המכריע נשים וילדים. למעשה, 101 הייתה קשה לעיכול אפילו לישראל של שנות ה־50 – חמישה חודשים אחרי הקמתה מוזגה היחידה ליחידת הצנחנים, וגם אופיין של פעולות התגמול מותן מעט. שנה מאוחר יותר נרצחה אחותו של הר־ציון על ידי בדואים כשטיילה עם חבר במדבר יהודה, כלומר בשטח ירדן. הר ציון ושלושה מחבריו חצו את הגבול ורצחו חמישה מבני השבט. בלחץ פוליטי, בעיקר של בן גוריון ושל משה דיין, התיק נגדם נסגר והר־ציון הוחזר לפיקוד.

בין כל הגופות שהר־ציון הותיר אחריו היו גם מעשי גבורה אמיתיים, והוא אכן זכה לעיטור הגבוה ביותר בצה"ל, אולם כל זה לא משנה את העובדה שמדובר ברוצח. "ללא דיבורים יתרים הוא הרג חיילים, פלאחים ועירונים ערבים במעין זעם נטול שנאה, תמיד קר מזג ויעיל לגמרי, פשוט עשה מלאכה ועשה אותה טוב, פעמיים או שלוש בשבוע, במשך חודשים", כתב על הר־ציון הסופר עמוס אילון ב"הישראלים – מייסדים ובונים".

הר־ציון אינו ברוך גולדשטיין, שאותו מהללים כמה רבנים מהימין הקיצוני. מי שהפך את הר־ציון לסמל זה הממסד והאליטות הישראליים, התקשורת והפוליטיקאים הבכירים ביותר שלנו. בשנות ה־50 היו הר־ציון ו־101 שנויים במחלוקת – משה שרת דרש להעמיד אותו למשפט על רצח הבדואים – אבל היום הניואנסים האלו נמחקו. בקרוב, כיכרות ורחובות ייקראו על שמו בכל רחבי הארץ. בואו נזכור את העובדה הזו בפעם הבאה שיגנו את הרשות הפלסטינית על האדרת רוצחים.

לכולם במקום הזה יש דם על הידיים. מספרית, אנחנו שפכנו הרבה יותר דם מאשר הפלסטינים, אבל תחרויות מקבריות כאלו לא מובילות לשום מקום. כל אחד מעריץ את הרוצחים מהצד שלו, זו דרכו של עולם ואין טעם להילחם בזה. אבל בניגוד למה שהתעמולה הישראלית טוענת, הערצת השאהידים לא "חושפת" שום דבר על "הסתה" פלסטינית, או על "צימאון הדם" שלהם. לא יותר מאצלנו, בכל מקרה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb