יש לאסור את הפונדקאות גם על סטרייטים

הדיון הציבורי בפונדקאות לזוגות הומואים מתקיים בארץ בתוך הקשר לאומי-ליברלי שמנסח את הבעייה כך: יש בנמצא אמצעי הולדה כלשהו, פונדקאות, והגישה אליו איננה שיוויונית. לכם הסטרייטים יש גישה, ולנו ההומואים אין. כלומר מדובר בבעיה של אפלייה בזמינות של טכנולוגיה רפואית, בעיה של גישה למשאבים. ההקשר הזה מחמיץ היבטים חשובים של מעשה הפונדקאות.

רחם זה לא לחם

הדיון המוקסם מהשוק ה"חופשי" מניח שלכל אחת יש אפשרות לבחור מה לעשות עם הגוף שלה, וכל מי שיכול לקנות משהו הרי שעומדת לו הזכות לקנות אותו. אבל הדיון הזה מתעלם מכך שפונדקאות היא הסדר של סחר באיברים. הביצית שמגיעה מאשה אחת, והרחם שמגיע מאשה אחרת, נקנים או נשכרים משל היו דירה או לחם. אולם קנייה או השכרה של איברים איננה מסחר בטוח בתנאים הוגנים, ואין מדינה בעולם, גם לא הקפיטליסטית ביותר, שמתירה סחר באיברים. שאיבת ביציות היא פרוצדורה רפואית מסוכנת: היא מעלה משמעותית את הסיכון לסרטן עקב השימוש בהורמונים להגברת ייצור הביציות. בנוסף קיים סיכון לפציעה, דימום פנימי וסיבוכים אחרים עקב ההליך הפולשני של שאיבתן. בכך קרובה תרומת הביצית לסחר באיברים. היא מסכנת משמעותית את ה"תורמת" (שכלל אינה תורמת אלא מוכרת, ע"פ ההסדרים הנהוגים בארץ). ניתן לראות בקלות כמה שונה תהליך זה מתהליך מכירה או תרומה של זרע, בו אין סיכונים לתורם.

אלו רק דוגמאות ספורות, קצה הקרחון, של עוולות רגשיים וסיכונים בריאותיים פיזיים הכרוכים בפונדקאות שהופכים את הפונדקאות לקרובה יותר לסחר באיברים מאשר לחוזה עבודה או קניית מוצר. אם יש הצדקה להגביל את המסחר ה"חופשי" (חופשי למי?) ולשים גבולות ברורים לקפיטליזם, הרי שסחר באיברים הוא גבול שכזה. וכן, זה אומר שגם לכם, הסטרייטים, לא צריכה להיות גישה לפונדקאות.

בדם ויזע נבנה לנו גזע

מדינת ישראל היא מדינה המשדלת לילודה. את המושג "שידול לילודה" אני שואל ממחקריה פורצי הדרך של אורנה דונת (2011 ו-2017) אודות נשים שאינן מעוניינות להיות אמהות או מתחרטות על אמהותן. המחקרים חושפים בבירור כי המדינה, השוק והחברה בישראל מפעילים לחצים, מציעים פיתויים ומאיימים בסנקציות על מנת להגביר את הילודה. יש בכך התערבות בוטה באוטונומיה של נשים על גופן.

השידול והלחץ ללדת מתקיימים כלפי אוכלוסיות מסוימות: יהודיות אשכנזיות ממעמד בינוני. כלפי קבוצות אחרות מתקיימת מדיניות הפוכה, של ניסיון להגביל ילודה. קבוצות אלו כוללות יהודיות יוצאות אתיופיה, אמהות חד-הוריות מזרחיות, נשים ערביות, נשים עניות, נשים דתיות ועוד. די להזכיר את פרשת הדפו-פרוורה על-מנת להדגים כמה גזענית מדיניות שידול הילודה, ועד כמה היא נרתמת לפרויקט של "השבחת גזע", "מלחמה דמוגרפית" ו"עיצוב אוכלוסייה".

פונדקאות היא חלק מארגז הכלים להגברת הילודה שהמדינה משתמשת בו, ומעודדת את השוק להשתלב בו גם, ע"י טיפוח סוכנויות פונדקאות מסחריות. זוהי ברית בין אינטרסים צרים של קבוצה פוליטית מצומצמת לבין אינטרסים מסחריים של סוכנויות ומתווכים (וכן גם רופאים ועורכי-דין). בתוך ההקשר של שידול לילודה, פונדקאות לא נראית כמו הסדר הוגן, אלא יותר ככלי לשליטה ודיכוי כלפי אוכלוסיות חלשות, והגשמת חזונן והעשרת כיסיהן של אוכלוסיות חזקות. שוב אנו מגיעים למסקנה שבמקום לאשר פונדקאות לנו, ההומואים, יש לאסור אותה גם עליכם, הסטרייטים.

דברים שהומואים יודעים

ישנה נקודת מבט ייחודית להומואים, שאנחנו הולכים ומאבדים אותה עם כל צעד לכיוון המיינסטרים שאנחנו עושים. הברית בינינו לבין נשים פמיניסטיות היא ארוכת שנים, ויש לנו חוב פוליטי אליהן על כל המאבקים שהן עשו בשמנו ולמעננו (לדוגמא ביטול החוק האוסר על יחסי מין שלא כדרך הטבע ב1988). למעשה, קשה לדמיין את התנועה לשחרור להט"ב ללא התנועה לשחרור האישה והתובנות והשינויים החיוביים הרבים שהיא הנחילה לנו, ושהיוו את המצע עליו הקמנו את התנועה שלנו. כעת עלינו להקשיב וללמוד שוב מנשים פמיניסטיות, איך לא לקבל שכרון-כח, מכך שחלק (קטן!) מהקהילה ההומואית התברג והתברגן לתוך המיינסטרים. עלינו לזכור מאיפה באנו, את הדיכוי שחווינו ועודנו חווים, ולעולם לא להסכים לדכא נשים או אנשים אחרים.ות.