טיים אאוט timeout

סחור סחור: אבשלום פולק מדבר על הפרידה ועל המופע שיצר, הפעם לבד

| מאת: עמית קלינג

הילדות הפרועה, הפרידה הטרייה מזוגתו ושותפתו ליצירה וההתמכרות המפתיעה למשחקי מחשב ולסרטים מצוירים. לקראת המופע החדש שלו "Slug", יצאנו עם אבשלום פולק ובנו הקטן לסיבוב יפואי בשכונה שבה גדל ואיכשהו הגענו למלחמת העולם הראשונה. ריאיון בתנועה

  • https://static2.timeout.co.il/media/2016/05/sizes/DSCF1105_h_wo_680_382.jpg
שיעור בהבעה. אבשלום פולק. צילום: יולי גורודינסקי

מקום מפגש: רח' חכמי ניקנור, 11:00

אבשלום פולק נמנע מקשר עין. הוא חושב ארוכות לפני שהוא עונה על שאלה, וכשהוא עונה, הוא עושה זאת באטיות. למזלו, הפנים האקספרסיביות שלו – נכס מרכזי בקריירה שלו כשחקן ("פלורנטין") וכפרפורמר – מעניינות מספיק גם כשהוא שותק. הן אקספרסיביות במובן הפיזי בלבד. כשהוא משתתק ושוקע במחשבה, הרבה יותר שרירים קופצים וזזים בפניו מאשר אצל האדם הממוצע. זו התרחשות שלמה, הפנינג של תנודות ותנועות, אבל היא לא נותנת יותר מדי תשובות. זה כמו להסתכל על גלגלי שיניים של מכונה שאין לך מושג מה היא עושה. המנגנון חשוף, דרך הפעולה שלו עלומה. הוא יושב במטבח של בית פרטי גדול, ישן ויפה ביפו, לא רחוק מהים. אף שהוא נראה צעיר מגילו (45), הוא נראה עתיק יותר מהבית אם לא מהים עצמו. מהגג נשמעות יללות רמות. "אלו טווסים", אומר פולק.

טווסים?

"כן, הם מייללים כמו חתולים. זה די מדהים, מאוד סוריאליסטי כל הסיפור הזה. הם לא מתקשרים איתך, הם בקטע שלהם. יש זכר וכמה נקבות". אנחנו עולים לגג ואכן, על מרזב לא רחוק יושבת נקבת טווס גדולה. "הם מסתובבים על הגגות, כמו כלבים, כמו חתולים". הגג לא גבוה – זהו בית חד קומתי בסך הכל, מוגבה מעט מהרחוב – אבל הנוף ממנו מרהיב, עם רצועת ים בוהקת באופק. בעוד כמה דקות יתחיל מטס יום העצמאות ומטוסים ומסוקים יטוסו בשלשות ובחמישיות, כלי נשק בעלות מיליוני דולרים שמשמשים בשעת צהריים זו לבידור. בעוד כמה ימים תעלה להקת המחול ענבל פינטו ואבשלום פולק מופע חדש בשם "Slug". "הסלאג הוא רכיכה או חילזון, אבל גם קליע רובה", נכתב בהודעה לעיתונות. עוד נשק שאינו נשק. "סלאג" הוא המופע הראשון בתולדות הלהקה (שקיימת מאז 1992) שפולק יוצר לבדו; הוא ופינטו נפרדו לאחרונה, לאחר יותר משני עשורים של זוגיות ויצירה.­­­­­­­­­­­ לפני כשבוע עלה למסכים בישראל סרטה של יעל קיים "ההר", שבו הוא מגלם גבר חרדי שמתגורר עם משפחתו בבית קברות, טרוד בענייני הישיבה והולך ומאבד עניין באשתו.

אבשלום, מה הסיפור של הבית הזה?

"זה הבית של אימא שלי. כאן גדלתי".

אבשלום גדל פה עם אחיו הגדולים, עומר ושי. יש לו גם שני אחים למחצה מנישואיו השניים של אביו, השחקן יוסי פולק – יונתן, ממקימי הארגון אנרכיסטים נגד הגדר; ושאול, שניגן בלהקת המטאל המבריקה אכזבות.

"בית הספר היה בתל אביב. אני קצת פחות הייתי שם, כי בעיקר חיפשתי איפה אפשר לשחק משחקי וידיאו". גם עכשיו, עם שני בניו היושבים בסלון – לואי בן ה־13 ובן בן ה־7 – הוא חולק עניין אותנטי לחלוטין במשחק חדש שהם משחקים במקביל. הוא משחק איתם לא כמו הורה שמחפש להשתתף, אלא כגיימר נלהב. אהבה מפתיעה נוספת של פולק היא לסדרה המצוירת הכביכול לילדים "Adventure Time". את הפרקים שלה – שהם צבעוניים כמו שהם מלנכוליים (והם צבעוניים מאוד), עשר דקות האחד – הוא מקרין לרקדנים שלו בהפסקות של חזרות. המשחק, אגב, אף מוליד דרמה זעירה, כשללואי מתחוור שאבשלום ובן התקדמו בלעדיו. ה"לא!" שהוא משמיע בתגובה, בצירוף הנפה נסערת של שתי הידיים מעלה, מוכיח שתיאטרליות היא גם עניין גנטי.

בדרך לפארק מדרון יפו, 11:45

"אין לי כל כך מקומות שלי להראות לך", אומר פולק, "בתי קפה וכל מיני חנויות וכאלה. אין לי דברים כאלה, מה אני אעשה". הוא מציע סיבוב בשכונה ולוקח איתו את בן – להראות לו את שני הגנים שאליהם הלך כילד ביפו ולטייל בפארק מדרון יפו הסמוך. פעם, הוא מספר, הייתה שם מזבלה (עם סגול באות למ"ד, הוא אומר) ענקית. לילה אחד, כשהוא היה בן 7 או 8 – בערך בגיל של בן כיום – הוא ברח מהבית ומצא את עצמו שם, ישן בשלד מכונית. "אני זוכר שהיה שם איזשהו נר, פחדתי פחד מוות", הוא נזכר בחיוך. "הייתי ילד שנפצע ונופל ונפתח לו הראש והסנטר. אבל לא ילד של חבורות, ילד שהוא הרבה לבד".

אתה זוכר למה ברחת למכונית?

"כל מיני ענייני לימודים ובית ספר. אז זה נראה כאילו הלכתי לאיזו יבשת אחרת, אבל זה ממש פה, ליד הבית, שני מטרים, וזה הרגיש כמו שנה. הזמן הופך להיות משהו אחר לגמרי, משתנה. המרחק הוא אחר לגמרי". בכל הזמן הזה בן שומר מאיתנו מרחק של כמה מטרים. הוא ילד די שתקן, לפחות במפגש הזה, ומאוד פיזי: כל הזמן מסובב את הכתפיים בכל מיני תנועות שנראות בלתי אפשריות, מותח את הרגליים בצעדים. אולי יש בו איזה רקדן. "אני רואה אותו הולך בשכונה הזאת, וזה מוזר, כי הסתובבתי כאן כשהייתי בגילו וזה קצת כמו לראות את עצמי מהצד".

"זוכר שסיפרתי לך איזה מין ילד הייתי?", אבשלום אומר לבנו, "איזה ילד הייתי?". בן בוחן את אביו ומהסס. "ילד רוצח", הוא צוחק מבעד לשיניים. זהו צמד מילים שמסוגל לשאוב את החמצן מחדר. "ילד רוצח", חוזר פולק בסיפוק.

ילד רצח. אבשלום פולק. צילום: יולי גורודינסקי

ילד רצח. אבשלום פולק. צילום: יולי גורודינסקי

פארק מדרון יפו, 12:00

"העולם הוא מעגלים, של הדברים הקטנים יותר ואז הדברים הגדולים יותר. העיר, המדינה, העולם, המציאות. לפעמים אני יכול לחסום את הפחד, אבל החושים עובדים כל הזמן. כל הזמן יש גירוי – הרעשים, הריחות, הצבעים. המטוסים שחולפים לנו מעל הראש", פולק אומר בדיוק כשמשולש שווה צלעות של מטוסי קרב חולף מעל חוף יפו.

כמנהל להקה נותנים בך הרבה אמון. יש אנשים שצריכים להגיד "אוקיי, אנחנו הולכים עם האמנות של הבן אדם הזה. מה שמפחיד אותך, מה שמרגש אותך, זה מה שנתעסק בו". עד כמה בכלל להקת מחול היא גוף היררכי?

"אפשר לשבור את זה. אני רואה את זה כמשהו שלא יכול להיות קונסטלציה שבה אני בא ואומר 'הנה הפנטזיה שלי, עכשיו בואו תבצעו אותה'. זה קורה בצורה אחרת לגמרי. הפנטזיה היא ליצור דברים שאני יכול לחשוב עליהם לפני, אבל הכל יהיה תמיד תוצאה של המפגש עם האנשים שאני עובד איתם, ואיך שהם באים לזה ומה שהם מביאים איתם".

אבל יש לך וטו.

"כן, יש לי וטו, אבל אני גם יכול להגיד שבמהלך השנים יש מטמורפוזה. אני רואה עד כמה אני יכול למתוח את זה, להגיד: בוא ננסה משהו שלא נראה לי דווקא, משהו שאני לא אוהב ולא רוצה, אבל אני אלך עם זה".

אתה חושב שהיית יכול להיות בלהקה של מישהו אחר?

הוא מהסס ארוכות ואחר כך אומר את ה"כן" הכי שלילי שאפשר לדמיין. "לעשות תפקיד בסדרה או סרט, שם אני סוג של אלמנט. גם עכשיו אני אלמנט בסך הכל, אבל אלמנט עם אחריות יותר גדולה. אני לא אקרא לזה אפילו סמכות".

אבל יש לך וטו.

"במובן של האחריות וההכרעה, טעם או רצון או ראייה שהיא הרבה יותר רחבה ברוב המקרים. אני יכול לקמט את עצמי כל הזמן: להיכנס, להתרחב, לראות את המכלול של הדברים. אני צריך לגרום לאנשים שעושים את הדבר עצמו לעשות אותו בצורה מסוימת או אפילו לבלבל אותם, כי זה מה שצריך שיהיה. אני טבח או מדען כזה, שמערבב חומרים".

מרגיש בבית. אבשלום בחצר בית אמו. צילום: יולי גורודינסקי

מרגיש בבית. אבשלום בחצר בית אמו. צילום: יולי גורודינסקי

בכל זאת יש פה גם אלמנט של קריירה. לא כל אחד מוביל להקה.

"אני לא יכול לחשוב על השתלבות בלהקה של מישהו אחר. הייתי בכמה תיאטראות, הייתי בסדרת טלוויזיה, עשיתי גרפיקה ממוחשבת, הייתי טבח. אני מבין את המשמעויות של איך להתנהג בתוך מערכת, ובתוך עולם כזה אתה בטח מוצא דרכים להסתדר. בכל מקרה מתישהו אתה משלם מחיר. יש בזה חופש מסוים – שמישהו אחראי ולא אתה. גם היום – באדמיניסטרציה, ביצירה ובלוגיסטיקה – אני חלק ממערכת בסופו של דבר".

שאתה יצרת.

"שנוצרה".

בקיצור, אתה אנרכיסט בדיוק כמו האחים שלך. ואתה לא רוצה להודות שאתה מוביל מערכת.

"אני? אני כן. למרות שהם בזים לי", הוא צוחק.

נו, ברור. אתה האח הבורגני שלהם.

"אני מה זה בורגני, תשמע. אבל אני מכניס את כולם לכיס הקטן, גם את יונתן, עם איך שהייתי בתור ילד".

שלושת הסניפים של אבו חסן, 12:45

פולק משאיר את בן בבית אמו והולך להביא חומוס. צפויה אכזבה: שלושת הסניפים סגורים. הוא מסתפק בכיכר לחם אגוזים מהסניף של פיס אוף קייק בפינת יהודה הימית.

איך התחילה הלהקה?

"היא התחילה ממפגש. הכל התחיל ממפגש ומאיזשהו דבר לא צפוי, גילוי של עולם המחול והסקרנות לדבר הזה. ואז לאט לאט התחילה יצירה משותפת שדרשה דברים מסוימים והיא גדלה וגדלה".

אתה מדבר במונחים מאוד אבסטרקטיים.

"אבל זה לא. למה אבסטרקטי?".

כי אתה לא אומר באיזו שנה. אתה אומר "מפגש", אתה אפילו לא אומר עם מי.

"אבל זה ברור. המפגש עם ענבל".

אתה לא מתנסח סתם. אתה עושה בחירה, לא יודע עד כמה מחושבת.

"יש אינרציה וסיבתיות לאיך שדברים קורים ומתפתחים. אפשר להכניס את זה למערכת של תיאוריית הכאוס, ואז רואים שקיימים דברים שהם חיבור הכי תמים ואישי, בעצם. יש רצון לחיבור, לחיים משותפים, מכניסים אנשים לתוך זה. כל עוד יש בערה של יצירה, של סקרנות, של רצון להתגבר על דברים ולעשות דברים, יש להם איזו תנועה מסוימת. לפעמים זו תנועה של הכחדה ולפעמים של בנייה והתפתחות. ככה זה עובד. אחד תלוי באחר. כדי לייצר משהו חדש צריך זעזוע מסוים. תקופות הפריחה הכי גדולות של האנושות היו אחרי מלחמות איומות, אחרי מאבקים נוראים".

אבל על מה אתה מדבר עכשיו? אתה שומע כמה אתה אבסטרקטי? שאלתי אותך איך נוצרה הלהקה.

"ואני בא עם מלחמת העולם הראשונה", הוא צוחק.

זה ציפור? לא, זה מטוס. צילום: יולי גורודינסקי

זה ציפור? לא, זה מטוס. צילום: יולי גורודינסקי

קשה לך עכשיו לדבר על מה שהיה או שככה אתה מתנסח תמיד?

"אני מתנסח ככה, אבל זה גם קשור לזה שדיברתי על זה לאורך השנים הרבה פעמים, על איך זה קרה, איך נפגשנו כשהייתי סטודנט בבית ספר למשחק וכתבתי וביימתי הצגה, והציעו לי להיפגש עם מישהי, וככה הכרתי את ענבל, דרך אפי בן צור שלמדה איתי, וענבל בכלל עסקה אז בעיצוב חלונות ראווה, וראיתי את החלון שהיא עשתה, ושם היה הטלפון והתקשרתי ונפגשנו ודיברנו על עבודה שאני רוצה לעשות. היא בדיוק יצרה כוריאוגרפיה ראשונה ומשם נוצר הקשר הזוגי ומתוכו התגלגל הקשר היצירתי, המקצועי".

הלחיץ אותך מתישהו, לקשור ככה בין העולם המקצועי שלך לעולם האישי שלך?

"לא. אף פעם לא. באיזשהו מקום, רוב הדברים שעשיתי תמיד היו קשורים. עבדתי עם אבא שלי, עם האחים שלי. תקרא לזה גורל, תקרא לזה חלק ממבנה האישיות שלי, ששואף להוויה טוטאלית בחיים ובעבודה. הכל מתערבב, לטוב ולרע".

איך החיים האישיים שלך עכשיו צובעים את מקום העבודה?

"זה תמיד קיים, תמיד שם. ההבדל הוא שזו עבודה שאני עושה עכשיו לבד, בלי ענבל, אבל בסך הכל המהות והזהות של המקום שבו אנחנו נמצאים זה שנינו וכל שאר האנשים שנמצאים שם".

תמשיך להיות עבודה משותפת לדעתך?

הוא שוב מהסס ארוכות. "אני לא יודע להגיד. אולי. אני מקווה שכן".

אתה מרגיש שזה פוגע בפרטיות שלך באיזשהו אופן, שהחיים האישיים נכנסים ככה למקום העבודה?

"לא בצורה גלויה".

לא יותר מזה שנשאלת את השאלה הזאת בריאיון, אתה אומר.

"כן", הוא צוחק, "ואפילו זה חלק ממה שצריך לקבל. אין דבר כזה 'פרטיות' אצל מי שרוצה לקשור את עצמו לעוד אנשים. השאלה היא איזה סוג של פרטיות. אתה יכול להיות האדם הכי פרטי בעולם ולסגור את עצמך ולא להתראיין לעולם, אבל גם זה סוג של שבירת פרטיות, באיך שזה יוצא החוצה, בהחלטה: אוקיי, אני עכשיו אשב בצד ואשתוק. בסופו של דבר אנשים שנמצאים בתוך מערכת שרוצה ליצור משהו ולהיחשף לעוד אנשים, צריכים לפתוח משהו, או לא לפתוח אבל לעשות את זה בצורה כזאת שאנשים יהיו מאוד סקרנים לדעת – מה קורה שם אצלו?".

"סלאג", מרכז סוזן דלל, יחיאלי 5 תל אביב, חמישי (19.5) 21:00, שישי (20.5) 14:00, 21:00, 120־150 ש"ח

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: c422d06bb