טיים אאוט timeout

פתאום נפל העפרון

פרויקט סופרים
| מאת: שאול בצר

שנה עברה מאז פרסום הטור האחרון של דורון רוזנבלום, מגדולי הפובליציסטים בעיתונות הישראלית. זמן טוב לברר איתו מה הוא קורא עכשיו, לבדוק ביחד את הדופק של הפרינט ולתהות איך לעזאזל נשארים אופטימיים. ויש גם מילה טובה לרביב דרוקר

  • https://static2.timeout.co.il/media/2014/06/sizes/doron-rozenblum-im_H_wo_680_382.jpg
דורון רוזנבלום. צילום: איליה מלניקוב

"דור שלם, שנהר אל העיתונות הכתובה בשנות פריחתה, הפך לדור של פליטים ויתומי סערה: נע ונד באי ודאות מתמדת, נופל מסיפונים אל רפסודות רעועות, שוחה לעבר הטלוויזיה, מתרוצץ משמועה לשמועה במדורי הברנז'ה, מערוץ לערוץ, מפוסט־עיתון לניאו־פוסט, חותר לאיזו הצלה, ירא מכוכב־המוות. תוגת ה'אקסל' ניצחה את שמחת ה'ווֹרד'" (מתוך הטור האחרון של דורון רוזנבלום).

אחרי יותר מ־40 שנה של קריירה בעיתונות, כתב דורון רוזנבלום (67), אולי הפובליציסט הגדול בישראל ואחד מסמליו של עיתון "הארץ", טור פרידה עצוב ונעלם.

עברה שנה מאז הטור האחרון.

"כבר שנה? הזמן עובר מהר כשנהנים. אני מתענג על אי כתיבת הטור".

זה לא חסר לך?

"תמיד היה לי מוסר עבודה גבוה. במשך 40 שנה אף פעם לא החמצתי דד ליין. אבל המחיר נוראי. הייתי מטפס על הקירות, מתייסר במשך ימים שלמים. כרגע אני לא זקוק לכתיבה. אני קורא ספרים, רואה סרטים, נושם אוויר. נהנה מכל רגע שאני חי. כמו ילד בחופש הגדול, בלי הצורך לחזור אחר כך ללימודים".

אתה לא כותב בכלל?

"לפעמים. פה ושם. כשמציעים לי משהו אטרקטיבי או כשמתחשק לי. לכתוב טור כל שבוע בין שיש לך מה להגיד או לא נראה לי רעיון מופרך. זה ג'וב כפוי טובה לחלוטין. לדעתי, העתיד טמון בז'אנר גמיש יותר, כמו פוסט, בלוג או יומן, שבו אתה כותב מה שיש לך להגיד, באורך ובעיתוי שאתה בוחר, ורק מתוך כיף. נתקלתי למשל בעמוד של מאיר ויזלטיר בפייסבוק והתמוגגתי, קצר, קליל, שנון. כשאדם כותב רק את מה שיש לו להגיד זה תמיד יוצא מצוין".

יש לך פייסבוק?

"פתחתי עמוד בפייסבוק רק כדי להבדיל ביני לבין רוזנבלומים אחרים, אבל לא כתבתי אף מילה. בגלל שאני כל כך חרד לפרטיות שלי, הכנסתי בהגדרות כל כך הרבה מחסומי פרטיות, עד שבסוף חסמתי אפילו את עצמי".

אנחנו לקראת שבוע הספר, אז נדבר קצת על ספרים. אתה קורא הרבה?

"המון. תמיד, בעיקר כשהייתי צעיר. הייתי מהתלמידים האלה שחיסלו את כל ספריית בית הספר ואחר כך את הספרייה העירונית. אני חושב שאני מהבודדים בארץ שקראו את 'ימי צקלג' מהעמוד הראשון עד האחרון. אחרי שקראתי את התרגומים מרוסית ומגרמנית של הקלאסיקונים הגדולים לימדתי את עצמי אנגלית כי נגמרו לי כל הספרים בעברית. בשנים האחרונות רוב הקריאה שלי היא באנגלית".

נתגעגע. דורון רוזנבלום. צילום: גיא בהר

דורון רוזנבלום. צילום: גיא בהר

מה אתה קורא עכשיו?

"בזמן האחרון אני שומע הרבה אודיו־בוקס שאני מוריד מהאינטרנט. זה מסייע לי לפתור את אחת החידות הגדולות של האנושות: באיזו תנוחה אתה קורא ספר? אין לי בבית שום מקום נוח לקרוא בו: במיטה אני נרדם, על הספה כואב לי הגב, בכיסא כואב לי הצוואר, לשבת זקוף ליד השולחן זה מגוחך. אז אני שומע ספרים ב־MP3 בזמן שאני עושה דברים אחרים. משייקספיר ועד פי.ג'י. וודהאוס, מדיקנס ועד נבוקוב וכריסטופר היצ'נס. שמעתי את 'וזרח השמש' של המינגוויי בזמן ששיפצתי קצת את הבית, ואני יכול לזכור איזה חלק מהחדר צבעתי בכל שלב של הספר".

אתה אוהב ספרי בלשים?

"מאוד, במיוחד את אלה שהעלילה והתעלומה הם הדבר הכי זניח בהם. לכן אני לא סובל את אגתה כריסטי, שעליה ועל דומים לה כתב פעם המבקר האמריקאי הגדול אדמונד וילסון מאמר מבריק שנקרא 'למי אכפת מי רצח את רוג'ר אקרויד?' (אחד מהקורבנות המפורסמים שלה). לעומת זאת, הסגנון, האווירה, הלוקאל – זה עיקר הכיף. שאלו פעם את ריימונד צ'נדלר מי הרוצח בספר שלו, והוא אמר שאין לו מושג. זה יפה! בשעתו קראתי את כל כתבי רקס סטאוט בגלל שהגיבור שלו, נרו וולף, בלש שמן ועצלן שמגדל סחלבים על הגג, פותר את התעלומות בלי לצאת מהבית. אני גם חסיד גדול של קונן דויל. אבל הגדול מכולם הוא ג'ורג' סימנון. ככה צריך לכתוב, בקדחתנות. כשסימנון היה מחליט לכתוב ספר חדש הוא הסתגר במשך כמה ימים, נכנס לטרנס של כתיבה, ואז יצא כשהוא לגמרי שפוך וחולה. בכל פעם שהוא רוצה להתחיל ספר חדש הוא היה הולך לרופא שיבדוק לו את לחץ הדם לראות שהוא כשיר לכתיבה. אני גם אוהב את האירוטיקה שמרחפת בספרים שלו. רק סימנון יכול לתאר בעלת מסעדה שנמצאת במשבר נוראי, הולכת ובוכה, והוא בכל זאת מתעכב על האופן שבו הירך שלה נראית דרך השמלה בשעה שהיא עולה במדרגות".

אתה עוקב אחרי כל השינויים והמהפכות בשוק הספרים?

"אנחנו חיים במהפכה עצומה שעוד מוקדם להבין אותה. זה כמו לעקוב אחרי מערבולת שאתה נמצא בתוכה. הספרים הם רק חלק קטן מכמות האינפורמציה שנשפכת עלינו מהאינטרנט ומהטלוויזיה ומהעיתונות. בגלל השפע הזה והזמינות של הכל, נהפכנו להפרעת קשב אחת גדולה. אני רואה את זה גם על עצמי: הסבלנות מתקצרת. אתה קורא חמש שורות והדעת שלך נודדת, מוסחת למקום אחר".

איך זה משפיע על העיתונות?

"העיתונות המודפסת פשוט מתאבדת מרצון. במקום ליצור לקורא נישות של תובנות והארות ממוינות, כתובות היטב וערוכות – שזה כל מה שנשאר לה להציע – היא סוגדת לטראפיק, למספר המקליקים והמזפזפים, מתוך ביטול עצמי וחוסר ביטחון. במקום להעמיק, הכותבים מנסים לעורר פרובוקציות, מתפארים באורך השובל של הטוקבקים. ואז, כשהכתבות עוברות מהדף לרשת – הן מקבלות כותרות סנסציוניות ושיווקיות עוד יותר שנועדו לפתות את הקוראים להקליק. זה מזכיר לי את המסעדנים הנכלוליים האלה שעומדים מחוץ למסעדה וקוראים לתיירים להיכנס. יש דבר דוחה יותר? במוקדם או במאוחר אנשים יבינו את הבלוף ולא ייכנסו בכלל".

אתה צופה הרבה בטלוויזיה?

"עשיתי את טעות חיי וקניתי מסך ענקי וזה גוזל ממני הרבה שעות. אני נהנה רק מהחדות, מכך שרואים כל נקבובית בעור. אני חובב גדול של קולנוע לדורותיו וכמובן רואה את הסדרות ההכרחיות. היום הכל נגיש עד סחרחורת. אבל תמיד כשרע לי אני רואה פרק של 'סיינפלד'. אני לא רואה פּריים של ערוץ 2. וגם לא את החדשות. לא רק בגלל התוכן אלא בגלל האופן שבה הן מוגשות".

אני צורך חדשות רק דרך "לונדון וקירשנבאום".

"גם אני. בעיקר אני אוהב את רביב דרוקר. הוא העיתונאי המוחלט בעיניי. חרוץ, אמיץ ויודע לנסח את עצמו בשעשוע ובלהט".

רביב דרוקר. צילום: רונן פדידה

"העיתונאי המוחלט". רביב דרוקר. צילום: רונן פדידה

החברים הקרובים שלך הם מתחום העיתונות?

"מטבע הדברים. אבל מה זה חברים? שאלו פעם את פליני אם יש לו חברים, והוא ענה שהוא חבר טוב של מרצ'לו מסטרויאני. פעם בשנה הוא מתקשר ושואל אותו אם הכל בסדר, ומסטרויאני עונה שהכל בסדר, וזהו. עצם זה שאתה יודע שיש מישהו שאתה נותן בו אמון, זו חברות. כזו בערך הייתה הידידות ארוכת השנים שלי עם עלי מוהר, שאותו הכרתי כשהתחלנו שנינו לעבוד ב'דבר', ועם יוסי בנאי, שאיתו עשיתי הצגה ומאז היינו מדברים בכל יום שישי. מבחינתי הם עדיין חברים, אף שהם כבר לא מצלצלים. ובכלל, אני טיפוס קאמרי, אין לי אנרגיות לתחזק רשתות חברתיות מסועפות. בדרך כלל מספיקה לי חברה. מעגלים חברתיים חדשים נוצרו אצלי בשנים האחרונות, מאז שהתגרשתי, בעיקר דרך החברות שלי".

אז אתה בטוח לא רוצה לחזור לכתוב בעיתונות?

"תראה, להיות בעיתונות זה כמו להיות בים סוער: יש גל ואחריו עוד גל, ואתה לא מספיק לנשום ומסתער עליך נחשול חדש, וכך שוב ושוב, לנצח. דד ליין רודף דד ליין. אחרי 40 שנה יצאתי מהים אל החוף. ונעים לי. אני זקוק למנוחה הזאת".

ומה עם לכתוב ספר?

"אולי הגיע הזמן לכתוב ספר המשך ל-'תוגת הישראליות', אסופת רשימות וטורים שכתבתי. הספר יצא בשנת 96' והיה רב מכר. הוא החזיק מעמד הרבה זמן".

אני אוהב את השם שלו.

"אף פעם אל תקשיב לסמנכ"לים, למנהלי תוכן, לאנשי יחסי ציבור, הם שנאו את השם. רצו לקרוא לזה 'התקווה והכישלון' או 'החיים כישראלי'. שמות נוראים".

יש לך עצות טובות לכתיבה?

"מפריעה לי כתיבה שמושכת תשומת לב לעצמה. אסור שזה יהפוך לאמנותי. כתיבה צריכה להיות שקופה, ישירה. שנינות אמיתית היא בתוכן, בתובנה, כאשר הטקסט רק מעביר את זה בצורה הכי אפקטיבית. וחשוב לזכור את הבסיס, את היסודות, את שיעורי הדקדוק והתחביר מבית הספר: איפה הנושא, איפה הנשוא והמושא. זה תמיד העסיק אותי: איך בונים משפט רהוט שמשרת את המסר".

תמיד חשבתי שאתה תל אביבי מלידה אבל אתה מחיפה בכלל.

"כמו כל תל אביבי אמיתי גם אני מחיפה. מאז שאני נער חלמתי לגור בתל אביב. רק מעיר קטנה ומלנכולית אפשר לערוג לאיזו עיר ענקית שממציאה את עצמה ומאפשרת גם ניכור ואנונימיות. התל אביבים המקוריים לא תמיד יודעים להעריך לאיזה חלום נפלא הם נולדו".

אתה אוהב לטייל בארץ?

"אני מחובר לארץ. אף פעם לא איבדתי את תחושת הנס שאנחנו חיים פה. כמו קרע בין העננים. מה שקרה ומה שעלול לקרות. הפוגה שנמתחת ונמתחת. זה לדעתי הסוד של ביבי, הוא לא עושה כלום. כמו כלי סדוק שאתה לא מעז להזיז כי אז הוא יישבר לרסיסים. הוא למד שאסור לעשות שום דבר. תעשה מלחמה – זה לא טוב, תעשה שלום – רוצחים אותך. הציבור אוהב את זה. אנחנו חיים על 'קו הקץ' כמו שאלתרמן כתב. כל יום שעובר בסדר זה נס".

מי לדעתך היו מנהיגים מוצלחים בארץ?

"בן גוריון, עם כל המוזרויות שלו, מקסים אותי עד היום. קראתי את היומנים שלו. במלחמת השחרור הוא התעניין בכל דבר. הוא כותב ששני טנקים עברו לצפון והוא מודאג מה יהיה עם הדרום. הוא התעניין בכמויות דלק, נכנס לפרטים הכי קטנים. הוא שייך לסוג האנשים הפרגמטיים שהקימו את הארץ מתוך תחושת אחריות ואכפתיות, בלי לחכות לנס, בלי להרגיש קורבן, ובלי להאשים את העולם."

"אני גם די מחבב את רון חולדאי, יסלחו לי כל ההיפסטרים, בעיקר אחרי ששמעתי פעם ברדיו איך הוא ענה לשאלות מאזינים. אישה התלוננה על איזה עמוד חשמל שמפריע ליציאה מאיזו חניה. הוא ישר אמר לה שהוא מכיר את העמוד ואמר לה בדיוק באיזה תאריך הוא מתכוון להזיז אותו. הוא מפשיל שרוולים ועושה, לא מקשקש סתם. כאלה מנהיגים אנחנו צריכים: מהסוג שמפשיל שרוולים ומזיז דברים קטנים וגדולים".

דוד בן גוריון. צילום: Getty Images

"איש מוזר ומתעניין". דוד בן גוריון. צילום: Getty Images

אתה מבוגר ממני ב־20 שנה. בגיל של ההורים שלי. יש לך פרספקטיבה לגבי המצב שלנו בארץ. אתה מסוגל להבין לאן כל זה הולך?

"יש לי שתי בנות. כשאני חושב עליהן אני מצטמרר. אבל אני מאמין שצריך להיות אופטימי. ההורים שלי היו אופטימיים. משתלם להיות אופטימי. מי שהיה אופטימי קנה מגרש דפוק והתעשר. הייתה לו אמונה שהדברים יסתדרו. הפסימיים ישבו וקיטרו, עזבו את הארץ ומכרו פלאפל. אבל אני מסתכל על הבנות שלי ומאיפה אני אשאב את האופטימיות שלי. הן בעצמן מדברות על חוץ לארץ, לצאת מפה. וזה עצוב נורא. זה ממש עצוב".

אתה לא רואה שום פתרון?

"הישועה היחידה תבוא מאיזה פרץ של אופטימיות שתפרוץ מכוח עצמה כמו שהיה פעם. שיצא הפקק הזה שנקרא ביבי וכל הקורבניות הזאת תיעלם. אולי דברים יסתדרו לטובה. או אולי, כמו שכתב המשורר ט"ס אליוט, 'יום אחד כל זה ייגמר לא בקול נפץ אלא ביבבה'".

רומן הביכורים של שאול בצר, "בלש זמני", ראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV2 on: 35bbb25404c29bc9