"מנהיגים לא מסופקים יכולים לקבל החלטות שגויות בגלל זין מתוסכל"

לפני חמש שנים הוא היה עוד אמן תל אביבי אנונימי עם רקע בקרקס, היום סצנת הספוקן וורד הישראלית חבה לו את עצם קיומה. עם שיתופי פעולה עם רונה קינן ואביב גדג', אלבום בכורה שנע בין מחשבות על הנצח לפוליטיקת זהויות ושילוב כובש של שירה, ראפ, מוזיקה וכריזמה נדירה, אריק אבר הוא המלך החדש של הבמות בישראל

10 באוקטובר 2018

"בתור ליצן מלהטט באש הבאתי את המופע שלי לדרגת שלמות", אומר אמן הספוקן וורד אריק אבר, שיקיים בסוף השבוע הקרוב באינדינגב את אחת ההופעות המצופות בפסטיבל. לא, הוא לא יעלה לבמה עם אף אדום, שלייקס ומכנסיים רחבים מדי, אלא יבצע עם להקה משירי אלבום הבכורה החדש וההיפר ישראלי שלו, "בינתיים אני יכול לומר". הרבה לפני שהפך לחלוץ סצנת הספוקן וורד בישראל ולמנהל האמנותי של הפואטרי סלאם, אבר היה חזק בענייני קרקס.

"התחלתי לביים קרקסים", הוא מספר בראיון עמו לקראת הפסטיבל, "אז הלכתי ללמוד בתיאטרון החזותי. תמיד כתבתי טקסטים אבל לא ממש ידעתי מה לעשות איתם, ואז יום אחד עשיתי איזה תרגיל בימתי עם טקסט שלי ובקהל נכח איזה סטודנט מדנמרק שאמר לי – זה ספוקן וורד".

"פעם משוררים הנהיגו. אני חושב שזה ראוי". אריק אבר (צילום: איליה מלניקוב)
"פעם משוררים הנהיגו. אני חושב שזה ראוי". אריק אבר (צילום: איליה מלניקוב)

עוד כתבות מעניינות:
ההופעות שאסור לכם לפספס בפסטיבל
הרגעים הבלתי נשכחים בתולדות אינדינגב
יהוא ירון במכתב אהבה לפסטיבל אינדינגב

לאבר לא היה מושג על מה הסטודנט הדני מדבר, אז הוא עשה מה שעל כל בר דעת לעשות כשהוא לא יודע משהו – הוא שאל. הוא החל לחקור יותר ויותר לעומק את תת התרבות הזאת, שנמצאת על קו התפר שבין ראפ לשירה. "אמרתי לעצמי וואלה, אלה בדיוק הדברים שאני בתכלס עושה. מגניב שקיים דבר כזה בעולם ושיש לו שם". שנה אחרי אותו מפגש, אבר טס להופיע בתיאטרון רחוב בצרפת. "הסתובבתי קצת והתגלגלתי לאיזה 'אופן מייק פואטרי סלאם'. החוק היה – תן שיר קבל בירה. וואלה, נתתי שיר, קיבלתי בירה".

הקהל התלהב ממנו מאוד, אבל מה שמפתיע הוא שהשיר שביצע היה בעברית. "כן, הייתי תיאטרלי עד כדי כך שהם היו המומים מהאנרגיות אפילו שלא הבינו מילה. הם אמרו משהו כמו 'וואו, השיר הזה הוא על הכל", הוא צוחק. בצירוף מקרים קוסמי התברר שמארגני אותו ערב מיקרופון פתוח בצרפת הם גם המארגנים של הסלאם העולמי. "הם התחילו לתחקר אותי על סצנת השירה המדוברת בישראל", הוא מספר.

אבל באותן שנים בכלל עוד לא הייתה פה סצנה כזאת.

"נכון. אמרתי להם 'איזו סצנה, אין פה כלום'. מובן שתמיד היה משהו, אבל לא ברמה של סצנה. אז הם אמרו 'טוב, תבוא ותהיה הנציג של ישראל בסלאם העולמי'. עניתי 'בסדר, בסדר', נתתי כתובת מייל ושכחתי מכל הסיפור, לא באמת חשבתי שייצרו איתי קשר". חצי שנה אחר כך אבר כבר נמצא על מטוס בדרך לפריז, כרטיסי טיסה משולמים מראש, דמי כיס, מלון, הכל. "הם קיוו שאתחיל את כל הדבר הזה פה בארץ", הוא אומר. לימים אבר, לצד אמני הספוקן וורד פדרו גראס ואלן פותלס, אכן הרים פה סצנת ערבי סלאם מצליחה. כל כך מצליחה שהיא כבר הפכה מושא ללעג ובדיחות מצד לא מעט אנשים, שחושבים שזה לא מספיק אדג'י, לא מספיק שירה ולא מספיק ראפ.

כבר לפני כעשור היו אמני ספוקן וורד בישראל, אבל הם לא ממש הופיעו ופעלו בעיקר מתחת לפני השטח. נדמה שלהופעתו בתל אביב של אמן הספוקן וורד הניו יורקי סול וויליאמס ב־2009 היה תפקיד בהעלאת המודעות לז'אנר. ההתמודדות של אבר וחבריו בשנים הראשונות נסובה סביב הבאת קהל, מציאת משוררים והפיכת שחקנים לכותבים. ערב הסלאם הראשון התרחש בינואר 2012 בתאטרון האינקובטור בירושלים ובאוקטובר של אותה השנה הוא הגיע ללבונטין 7. בשנים הבאות הסצנה תקבל תנופה מטורפת גם מחוץ לתל אביב, עם קהל שפוקד ערבי סלאם באופן קבוע, סדנאות ספוקן ואינספור צעירים ברחבי הארץ שמנסים את מזלם בחריזה וכריזמה. בשנה שעברה הספוקן בישראל הגיע לשיא כשערב פואטרי סלאם מילא את אולם המשכן לאמנויות הבמה בתל אביב. "אני מדבר איתך על משהו כמו 1,700 איש שבאו לראות מופע ספוקן וורד", אומר אבר. "לאוכלוסייה מסוימת זה הפך למיינסטרים. אז מה עושים עכשיו? כל הזמן מחפשים איך לחדש".

אתם עובדים עכשיו על הוצאת ספר סלאם ראשון. זה לא קצת חותר תחת הרעיון של שירה מדוברת?

"כן, קצת, אבל תחשוב על זה כעל ספר שכל אחד יכול לפתוח ולהקריא ממנו שיר שמיועד להיקרא בקול. לזה אנחנו מכוונים ולאו דווקא שאנשים ישבו בבית ויקראו. רצינו לעשות את זה קטן, אבל אנחנו כבר עומדים על 300 עמודים כך שלכיס הספר כבר לא ייכנס".

הספר צפוי לכלול סקירה של הסצנה המקומית מלידתה ב־2006 עד 2017, עם ציר זמן שכולל את ההופעה של סול וויליאמס, את הערבים בלימה לימה, את הליינים "מילה מדוברת", "מילה מדוברת 2.0" ו"Word Up" שקדמו לפואטרי סלאם והביאו למפגש של אבר, פדרו גראס ואלן פותלס בלימה לימה. "פדרו, בהיותו שחקן בתיאטרון האינקובטור, קיבל את החלל לטובת ערבי הפואטרי סלאם", הוא מספר, "אז הוא התקשר אליי ואמר 'אתה היית בסלאם העולמי' ושאל איך זה הולך, מה עושים. כך יצרנו את הערב הראשון של הסלאם ומאז התחלנו להתגלגל עד שזה התפוצץ ברמות קשות".

ישר לחוגים לסוציולוגיה

על האלבום החדש, "בינתיים אני יכול לומר", עבד אבר במשך שלוש שנים עם המוזיקאי והמפיק נועם הלפר. משתתפים באלבום, בין היתר, רונה קינן, אביב גדג', איציק פצצתי והמתופף הבלתי ייאמן של להקת טטרן דן מאיו. השירים בו נעים בין שלל עיבודים שונים, מג'אז, דרך טריפ הופ, אלקטרוניקה והיפ הופ וגם בלדת פסנתר אחת, ונוגעים בנושאים של זהות, ביקורת חברתית ופוליטית, ארספואטיקה ובעיקר אהבה, או ליתר דיוק האכזבה ממנה.

זהות הוא הנושא הראשון שעולה עם השיר שפותח את האלבום, "מי אני מה", שבו מתאר אבר בגוף ראשון איך זה לנסות להיטמע בחברה הישראלית כעולה מרוסיה (הוא עלה מסנט פטרבורג ב־1990). האבחנות בשיר הזה ובשירים אחרים על החברה שלנו מנוסחות לעילא, מבריקות ולעתים קרובות גם מצחיקות. "בגיל שמונה גזרו אותי מברית המועצות / הדביקו בישראל ומה יכולתי לעשות / אני ילד רוסי בבית ספר דתי / אומרים שאלוקים זה הדבר האמיתי / למדתי עם הזמן מתי ואיך להתפלל / פתאום ההורים שלי החליטו שעדיף לגדול בלי אל", הוא שר בפתיחת האלבום.

השיר קרם עור וגידים בתחילת העבודה המשותפת עם הלפר. "הוא התחיל לדבר איתי על פזמונים ועל הוקים וכל מיני דברים של מפיקים מוזיקליים", מספר אבר שבהתחלה התייחס בביטול לדברים, אבל זה בכל זאת חלחל. "התחלתי לפזם לעצמי את המילים 'מי אני מה'", הוא אומר, וזו התקופה שבה אבר, שנולד בשם ארטיום, החל לעסוק בזהות הרוסית שלו.

למה התחלת אז להתעסק ברוסיות שלך?

"תראה, ארטיום נגמר בשנת 1990 ואריק חשב שהוא ישראלי לגמרי. חשבתי שהרוסיות שלי היא איזה קוריוז בחיי. הייתי שולף אותה מדי פעם. יום אחד הוזמנתי להשתתף בערב של אמנים ישראלים עולי ברית המועצות שמדברים בעברית על החוויות שלהם כעולים. אמרתי למי שהזמינה אותי 'שמעי, אין לי שום דבר עם זה, עזבי אותי'. אבל היא לא שחררה ואיכשהו פתחה לי את הצ'אקרה הרוסית". אבר מסביר שבדיעבד התברר לו שבכל הזמן שחלף הוא הדחיק איזה "נרטיב מטורף שמשפיע על כל מיני דברים בחיי, על איך שאני עושה דברים, על איך שאני רואה דברים". הוא מצא המון חומר ליצירה.

בשיר הוא ממשיך ומתאר כיצד התחבר עם כל מיני קבוצות שונות של ילדים ונערים בבית הספר ("אני צריך להידמות יותר למרוקאים / מרוקאי זה שם קוד לכל המזרחים / לא מבדילים בין מרוקאי לעיראקי הרוסים המסריחים"). המעברים בין חבורות (במלעיל) שונות שאותן הוא מפרט מעוררת הזדהות גם אצל מי שנולד כאן. אבר טוען שמדובר בתופעה סוציולוגית מוכרת שנקראת "חיפוש זהות בשוטטות", שאומרת שכולנו באיזשהו מקום מחפשים מי אנחנו. אנחנו הולכים לקבוצת כוח אחת, מחפשים אם אנחנו מוצאים את עצמנו בה ואם מגלים שלא עוברים לקבוצה הבאה, מנסים לברר מהי הזהות שלנו בחברה. "וכשאתה עולה חדש אז על אחת כמה וכמה", הוא אומר.

השיר אשכרה כבר נלמד בחוגים לסוציולוגיה באקדמיה?

"כן, שמעתי שאיזה מרצה או מתרגל נותן את הקליפ של השיר כשיעורי בית ומבקש מהסטודנטים להשוות אותו למאמר הזה והזה שמדבר על קשיים כאלה וכאלה. שיעורי בית, ת'מבין? המורה נותן כשיעורי בית קליפ מלא דם שמושפע מבי מוביז. נחמד".

"שיזיינו ולא יזיינו אותנו"

 "משוררים לא יושבים בחדרים מוארים באור נר וכותבים עם נוצות אווז מעומלנות", כותב אבר ב"מכתב אל משורר צעיר" ועל הדרך מצטט בו את דוד אבידן, ואילו בשיר "כמה עצות למנהיג צעיר" הוא מרפרר לעצמו כשהוא פותח במילים "מנהיג לא יושב בחדר מואר באור פלורוסנט וחוזר על עצמו כמו תקליט מנופץ".

"פעם משוררים הנהיגו", הוא אומר. "דוד המלך כתב שירה, שלמה גם. אני חושב שזה ראוי. הייתי רוצה לקרוא ספר שירה של ביבי. וואו, יכול להיות מעניין. פתאום אתה מקבל צדדים חדשים, מחשבות פילוסופיות ופיוטיות של האיש הזה. כתיבה בכלל ושירה בפרט, כשנכתבות ממבט של נצח, גורמות לך לחקור את עצמך ואת העולם הסובב אותך ולגבש ראיית עולם שמתבססת בסופו של דבר על ענווה וחמלה".

העצה למנהיג צעיר שהפכה לפזמון השיר היא שמנהיג חייב לקיים חיי מין פעילים. אבר מסביר שמי שלא מקיים חיי מין פעילים – גם אם מדובר בהתנזרות מבחירה – מי שלא שלם איתם, עלול למצוא את עצמו מונע מהדחף הזה, ובאופן ספציפי הוא אומר: "מנהיגים לא מסופקים יכולים לקבל החלטות שגויות מאוד בגלל זין מתוסכל". הוא צוחק כשהוא נזכר בתגובות לפזמון שאמרו לו "כן, שיזיינו ולא יזיינו אותנו". אבל אבר רציני עם העצה הזו. "כשאני מסופק מינית, אני ניגש למשימות עם יותר שיקול דעת", הוא מסביר.

"מכתב אל משורר צעיר" קרוי על שם ספר המכתבים של המשורר ריינר מריה רילקה, שכשמו כן הוא – התכתבות עם בחור צעיר ששואף להיות משורר ומתכתב עם רילקה, מושא הערצתו. הגישה של רילקה במכתביו אל המשורר הצעיר קשוחה למדי. היא פחות או יותר אומרת לו: אם חייך תלויים בזה – כתוב. אם לא – עזוב. "כן, שמע, השיר נכתב כשהסלאם התחיל להיות פופולרי ושמתי לב שעולים לבמה כל מיני אנשים שהרגישו לי כמו העתק של העתק של משוררים אחרים", הוא מסביר. "חיפשתי דרך להגיב לזה. כל העצות בשיר למשוררים אחרים הן בעצם עצות שאני נותן לעצמי. כביכול נותן עצות למשורר הצעיר שאני".

אתה בוחר עכשיו במקום העניו ואומר שהעצות הן לעצמך, אבל אתה בעצם נכנס באמאמא של מתקפת המשוררים המשובטים. אגב, איך קרה שמכל האפשרויות בחרת לשיר עיבוד של סולו תופים של דן מאיו?

"כשהייתה לי להקה נהניתי מאוד לעשות את השיר על סולו תופים, כי יש לו קצב משתנה. גם כשהוא מבוצע א־קפלה. זה מין דיאלוג בין מכתיבי קצב, המשורר והמתופף לסירוגין. אז כששאלתי את עצמי מי יעשה את זה התשובה הייתה מאוד ברורה".

יש באלבום מגוון עיבודים רחב למדי. איך בחרתם לשיר אחד סולו תופים, לשני ליווי פסנתר ולשלישי וייב טריפ הופי אלקטרוני?

"את רוב השירים ביצעתי כבר בהופעות בגרסאות פרימיטיביות עם הכלים הפרימיטיביים שלי – לופר, ביטבוקס וכאלה. השלדים כבר היו מוכנים ברובם ונועם לקח ופיתח אותם. הסתכלנו על טקסטים וניסינו לחשוב איזו מוזיקה הכי תתאים כדי להוציא אותם החוצה. הרי כל האלבום נובע מהטקסטים. המוזיקה באה לשרת אותם".

השיר היחיד שלא כתבו הלפר ואבר יחד הוא "פרידה", שבו משתתף אביב גדג'. "בכלל לא חשבתי שהשיר הזה ייכנס לאלבום, אבל יום אחד הוא התקשר אליי ואמר 'שלום, אני אביב גדג'. אני מאוד אוהב את השירים שלך ועושה הופעה, אולי תרצה להשתתף?'. אמרתי וואו, ברור. 'פרידה' הוא השיר היחיד באלבום שמוזיקלית הוא מאה אחוז לא אני – זה אביב הביא אותו לחלוטין. כל הלחן שלו".

גם רונה קינן משתתפת באלבום, בשיר "חתיכה מהלב".

"היא כתבה לי בפייסבוק ואמרה שתשמח אם אני ועוד שתי חברות מהספוקן וורד נחמם הופעת השקה לאלבום שלה. ברור שהצעתי לה שנקליט שיר".

לא דוחף דגלים לתחת

"בינתיים אני יכול לומר מה שאני רוצה / ואף אחד לא מסוגל לסתום לי את הפה", אבר שר־מדקלם בשיר "בינתיים" שמתייחס למצב חופש הביטוי בארץ. רק שאז הוא עוצר, חושב על זה רגע ואומר: "אממ, מה שמדאיג אותי באמירה הנחרצת הזאת קצת / זאת המילה שהתגנבה אליה מבלי ששמתי לב כמעט – בינתיים".
"אני לא אמן כזה פרובוקטיבי שדוחף דגל לתחת או מחרבן עליו", הוא אומר. "אני לא מחפש ליצור אנטגוניזם, אלא שירים שיגרמו לאנשים לחשוב. זה הקו המנחה שלי. אם יתחילו לצנזר אמן כמוני, אנחנו בבעיה מאוד קשה".

מה גם שאתה משתמש בלא מעט הומור.

"צריך לרכך את המכה".

ב"פאקינג אוהב אותה" (בהשתתפות איציק פצצתי), אבר מונה מגרעות לכאורה של אהובה שאותה למרות הכל הוא אוהב – "כי אין סיבות לאהבה". השורה הזאת בו הצחיקה אותי: "אני לא אוהב ת'עבודה שלה / אני לא אוהב ת'חברים שלה / אני לא אוהב ת'יציבה שלה".

אני יודע שזה נשמע כמו בדיחה סיינפלדית גרועה, אבל חתכתי דייטים בגלל יציבה מבאסת.

"ברור, יציבה זה דבר חשוב. אל תשכח שאני רוסי. רוסים מאוד אוהבים יציבה". את המילה האחרונה הוא אומר במבטא רוסי מודגש.

אתה מציין את לאונרד כהן ומאיר אריאל כאהבות גדולות ומקור השראה, ובאמת אפשר להבחין באלבום בהשפעה שלהם, אבל באותה נשימה אתה גם מציין את ולדימיר ויסוצקי. איך הוא בא לידי ביטוי ביצירה שלך?

"גדלתי על האיש הזה. יש תקופות שאני שומע רק אותו. ואל תאמין לספוטיפיי, יש שם חרא של חומרים שלו עם כל מיני תזמורת וחצוצרות וכל זה. שטויות, ויסוצקי זה איש עם גיטרה. הוא הנשמה שלי. אני חושב שפן אחד שלו בא לידי ביטוי אצלי בשילוב בין רצינות תהומית להומור. אבל למען האמת, הוא לא בא מספיק לידי ביטוי. אני תמיד רוצה לעשות איתו יותר. עוד לא יצרתי משהו שראוי לאהבה שלי אליו".

אתה רואה איזושהי תמה מאגדת לשירי האלבום?

"לא. זה לא אלבום קונספט. אבל עכשיו אני עובד על אלבום קונספט עם המוזיקאי תומר בר שכולו עוסק בזקנה ובמוות".

כיף.

"כן".

← אריק אבר יופיע בשבת (13.10) בבמת הפיל. אורחים: נועם הלפר, גלעד בלום ונעם פרידמן
← פסטיבל אינדינגב, מצפה גבולות, חמישי-שבת (11-13.10). לאתר הפסטיבל