צעדי רדיפה: ארי נקמורה על בת שבע, הזוגיות עם אהד נהרין וחצאיות טוטו
אחרי 25 שנה של פירואטים, רקדנית בת שבע ארי נקמורה החליטה לקשור את נעלי הפוינט, אבל על רקדניות אחרות. מעצבת התלבושות של הלהקה מספרת על העונה החדשה של בת שבע, על הזוגיות עם אוהד נהרין וגם על טרנד בגדי הרקדניות שכבש את חנויות האופנה. הפקת אופנה עם טוטו
ארי נקמורה ידעה עוד בגיל 6 שהיא רוצה להיות רקדנית. מאחורי הידיעה הזאת לא עמדה הארה פנימית לא מוסברת וגם לא אימא פושרית ששנותיה היפות מאחוריה. נקמורה בסך הכל רצתה ללבוש חצאית טוטו, ולמעט מופעי דראג אפשר לומר שזה בהחלט התירוץ המקצועי היחיד לדפוק שואו בבד טול ורוד.
לפי המתחולל על הקולבים ברשתות האופנה ובחנויות המעצבים, נראה שנקמורה לא לבד וגם לא הטוטו. נעלי בלרינה עשויות סאטן, בגדי גוף בכל גוון אפשרי, שמלות טול בצבעי פסטל ואפילו בגדי ים שמעוצבים כמו בגדי בלט – פירואט, מתברר, הוא השחור החדש. נקמורה אינה מתיימרת למצוא הסבר לתופעה האופנתית הרווחת, אבל היא בהחלט מסוגלת להבין את כוח המשיכה שלה.
לפני שנה וחצי החליטה הרקדנית היפנית בת ה־32 לתלות את נעלי הריקוד לטובת תקופת הפסקה יחפה ומהורהרת שתאריך תפוגתה אינו ידוע. בתחום שבו גיל כזה הוא כמעט גיל פרישה, לא מדובר בצעד שגרתי, על אחת כמה וכמה כשאת בת זוגו של כוריאוגרף מקומי עם שם בינלאומי, נניח כמו אוהד נהרין. במהלך התקופה המשיכה נקמורה לבקר בחדר החזרות של להקת בת שבע, פשוט על תקן אחר, כפי שלימד הטייטל "מעצבת תלבושות" שהוצמד לשמ בתוכניית מופעי הלהקה. בעיצוביה של הרקדנית אפשר היה לחזות ביצירה "יאג" וביצירה המטלטלת "עבודה אחרונה" שתוצג בסוף השבוע במרכז סוזן דלל במסגרת פתיחת עונת המחול החדשה של בת שבע.
בצד זאת יוצגו בהמשך יצירות בולטות נוספות מרפרטואר בת שבע, בהן "שלוש" משנת 2005 (28.9 , המשכן לאמנויות הבמה) ו"דקהדאנס" משנת 2002 (22.9־24.9 , מרכז סוזן דלל).
"הדבר האהוב עליי במחול הוא האופן שבו אפשר לחקור ולבטא רגשות פנימיים דרך מחוות חיצוניות. אפשר לומר שהממד הפסיכולוגי מושך אותי לא פחות מהממד הפיזי", היא מספרת באנגלית מהולה בעברית במבטא יפני ולוגמת בשלווה שייק בריאות ירקרק. הגישה הזאת ניכרת היטב גם בתלבושות שיצרה עבור חבריה ללהקה, כפי שמעידות למשל התלבושות הבסיסיות והמונוכרומטיות, סגפניות כמעט, לכאורה משוללות אישיות או אופי, כמו הדמויות שעוטות אותן ב"עבודה אחרונה".
לעומת זאת, ב"יאג" התיאטרלית, המבוססת על יצירה קודמת בעלת שם זהה שאותה החליט נהרין לחדש לאחר שני עשורים, התלבושות קיצוניות הרבה יותר. "חשבתי שבמקום לספר את הסיפור המשפחתי המתואר במופע באמצעות התלבושות, יכול להיות הרבה יותר מעניין לתת לרקדנים לחקור זאת בעצמם", משחזרת נקמורה. "במקור דמיינתי את התא המשפחתי הזה כמו משפחה של בובות ברבי, למשל ששתי האחיות יעטו פאות בלונדיניות ושמלות ורודות. בסופו של דבר הלכתי על משהו פחות מוקצן לבקשת אוהד. אחרי הכל, ללבוש שלנו יש השפעה אדירה על איך שאחרים תופסים אותנו מבחוץ".
הריקוד המוזר של הלב
עונת המחול החדשה של בת שבע טומנת בחובה גם את שובה של נקמורה לבמה, בתום הליך של חיפוש עצמי. במקביל נפתחת גם עונת הפרסים, אשר נוגעת גם היא ללהקת בת שבע, או ליתר דיוק למי שעומד בראשה. "מיסטר גאגא", סרטו של תומר הימן על אודות דמותו האניגמטית והמורכבת של נהרין, הוכרז בחודש שעבר כמועמד לפרס הסרט התיעודי הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר המקומי ובטקס פרסי האוסקר האירופי. מי מכם שצפה בסרט, גם אם אינו יודע להבדיל בין פלייה לרלווה, הצליח ודאי להבחין בתיאורו של נהרין את מערכת היחסים בינו לבין נקמורה: "זו לא הפעם הראשונה שאני מתאהב במישהי שאני עובד איתה וזו לא תהיה הפעם האחרונה שאני מתאהב במישהי שאני עובד איתה, אבל זו האישה שאיתה רציתי שתהיה לי מחויבות שלא עשיתי מעולם".
"הוא שאל אותי לאחר שהסרט יצא אם זה בסדר שהוא אמר את הדברים האלה", אמרה נקמורה בתגובה לציטוט הטעון. "אני מפרשת את המשפט הזה אחרת. בעיניי אוהד התייחס לקונספט של התאהבות ממקום יותר מופשט. בכל אופן, אני יודעת שאני האהבה שלו".
אוהד שמח על ההחלטה שלך לחזור לרקוד?
"אני מקווה (צוחקת). כשהחלטתי לקחת הפסקה, הוא היה מעט מודאג אך תומך מאוד. הוא אִפשר לי חופש מלא לעשות מה שמרגיש לי לנכון".
איך ההרגשה לחזור לעבוד עם בן הזוג שלך?
"גם כשעיצבתי את התלבושות עבדנו יחד, אבל זו הייתה עבודה אחרת. כשאני על תקן רקדנית, הפרקספקטיבה היא שונה. אני יכולה למצוא את עצמי כועסת ומתוסכלת, לא בגלל אוהד אלא כי קשה לי להיות בסיטואציה שמאלצת אותי להתמודד עם ביקורת. מחול הוא דבר כל כך יצרי ומלא שקיפות. אפשר לראות הכל דרכך, את כל התחושות. כשמישהו מתקן אותך, אתה מוצא את עצמך בעמדת התגוננות אף שאתה מבין שלולא ההערות המקצועיות אי אפשר להשתפר ולהתקדם בחיים. אני מניחה שמשום שאוהד קרוב אליי כל כך, אני מרשה לעצמי לחלוק איתו את התסכולים האלה. עם זאת עברתי תהליך ועכשיו אני מרגישה רעננה ומסוגלת להסתכל על הדברים מזווית אחרת. אני מוכנה לאתגר את עצמי".
אז מה בעצם הצית בך את החשק לחזור לרקוד מחדש?
"היה לי הרבה זמן לחשוב עם עצמי על העתיד ועל מה שמתחשק לי באמת לעשות, עד שהחלטתי להפסיק להקדיש לכך מחשבה. אנשים מבזבזים יותר מדי זמן ואנרגיה על תכנונים, אני רואה את זה גם על החברים שלי מהלהקה שדואגים ממה שיהיה כשלא יוכלו לרקוד יותר. לפני כמה חודשים נתקלתי בסרטון שפרסמה חברה טובה שלי מיפן בדף הפייסבוק שלה. אנחנו חברות ילדות, רקדנו יחד עוד מגיל שנה. בסרטון שהיא העלתה רואים אותה רוקדת, וזה נראה כל כך יפה שזה הזכיר לי למה מלכתחילה רציתי להפוך לרקדנית, אז החלטתי להרפות מהכל ולהתמקד במה שאני עושה כעת – כל עוד אני יכולה לעשות זאת".
ארי נקמורה תופיע לצד רקדני בת שבע ב"עבודה אחרונה", חמישי־שבת (15.9־17.9), מרכז סוזן דלל, יחיאלי 6 תל אביב, 130־150 ש"ח