הארץ הזאת: העונה הכי קשה של "ארץ נהדרת" נגמרה בבכי

איך מסיימים תכנית מצחיקה עם דמעות בעיניים?
למען האמת, זו לא פעם ראשונה ש"ארץ נהדרת" עושה את זה. חננות כמוני זוכרים היטב את הפעמים הקודמות – את לובה מפוטרת על ידי רפי רשף, את "מי שירה" (המחזמר של יגאל עמיר), את שלמה ארצי שר עם שחקני התכנית את "יותר מזה אנחנו לא צריכים" בתכנית הקשה ההיא, רגע אחרי 7.10. ובכל זאת, משהו הפעם הרגיש אחרת.

>> להבות אחרות: טקס הדלקת המשואות הוחרב הרבה לפני השריפות
>> אין לנו עצמאות: גם (ובעיקר) השנה אי אפשר לחגוג את היום הזה

ברשותכם, הפעם נתחיל מהסוף – מקליפ הסיום. כי אמש (חמישי), כהרגלה במוצאי יום העצמאות, "ארץ נהדרת" סגרה את העונה ה-22 שלה עם חתיכת בומבה. בסוף העונה הקודמת הם הסתפקו במונולוג קצר, אבל הפעם – אולי בהשראת המרחק המסוים, ובוודאי בהשראת מצב הרוח הלאומי, הגיע שיר. ועוד חתיכת שיר. "מפרש לבן" של ג'ימבו ג'יי, בעיניי אחד השירים החשובים שהוקלטו כאן אחרי האסון, זכה לביצוע מחודש בהשתתפות הראפר וחברי "ארץ", שהצטרפו למילים החדות כסכין. אחת אחרי השנייה.

זו היתה בחירה מדהימה. לא צפויה, מאוד לא קלישאתית (כמה קל היה ליפול ל"גיבורי על", למשל), ובכל זאת הולמת את התחושה העכשווית: יד אחת ספר, יד אחת שוטגאן, התחושה שמצד אחד הדברים קצת השתחררו מהעול של העונה שעברה ומצד שני הטראומה עדיין חיה בתוכנו – החטופים עדיין בעזה, גם החיילים, הפצע הפתוח לא נסגר, וגם האחראים באמת לא שילמו על המחדל הגדול שיצרו במו ידיהם. אז בין תחושת החירום לסוג-של-שגרה שאנחנו חיים בתוכה, לא נותר לנו אלא עדיין להאמין.

אחרי שבעונה שעברה "ארץ" חרגה מהמסורת שלה ולא התייחסה לטקס המשואות (גם על רקע הטקס האלטרנטיבי של משפחות החטופים שנערך אז), הפעם הכותבים לא נתנו לאירוע לחמוק מהם. "ארץ" לעגה כמו שצריך לטקס הגרוטסקי – קטעים כמו המשואה שהדליק דני אבדיה, או הופעת ה-AI של עפרה חזה ושושנה דמארי – ונתנה להם מקום יותר פרופורציונלי ביחס לביקורת. ואולי בהתאם למצב הרוח המלודרמטי, ולניסיון הישראלי כל כך לג'נגל בין חגיגות עצמאות עגומות לבין שריפות שהשתוללו בכל הארץ – גם התכנית נעה בין שני הקטבים. עין אחת כועסת והשנייה צוחקת.

מצד אחד "ארץ" הגיעה אתמול לשיאים קומיים – הראיון עם המפכ"ל דני לוי והופעת האורח (הנהדרת!) של ירון ברלד, החיקוי הנהדר של דני וזופי אבדיה (שתמיד עובד), דמות סוכן המוסד ששוב הוכיחה איזו פצצת כריזמה זה אסי כהן, קופץ לשתי דקות ומראה לך באמת מי מספר אחד בפער. עם כל הכבוד לכולם. ומצד שני היא שלחה את חיצי הביקורת שלה באופן הכי כואב. מההקראה של נתניהו וזוגתו ל"מגש הכסף" (כולל החטופים שאומרים "אנחנו מגש הכסף, לך ניתנה ממשלת ישראל"), שירת "את המלחמה הזאת אי אפשר להפסיק" וגם הדמות של גולדקנופף ששרה את "גיבורי על" של התקווה 6 (א-לה הפרסומת ל"פוקס"), בעקיצה ברורה לפראיירים שיילכו לחזית – בזמן שהוא וחבריו ימשיכו להשתמט מחובתם.

מה ניצח? בסופו של דבר, נדמה לי שהתכנית הזאת הצליחה לזקק את הגם-וגם שעושה את "ארץ" לכל כך טובה. וזו, אכן, היתה דרך טובה לסיים עונה. הפרק הזה הדגיש את השינוי שעוברת "ארץ נהדרת": הפאנל המסורתי אמנם היה מרכז התכנית (עם המשואות), אבל החלקים החזקים באמת הגיעו ממערכוני החוץ: מערכון היולדות המעולה, קטע כמו "גיבורי העל" של גולדקנופף – וגם סיום העונה של "חירטאקוס" (שתכף ניגע בו). שם, הוכח כל העונה וגם בפרק הזה, נמצא הזהב האמיתי הן מבחינה קומית והן מבחינת אמירה.

וכן, גם "חירטאקוס" סגרה עונה – המערכון שהיה אמור הלהיט של העונה וקצת אכזב (למרות שהוציא מתוכו את הבומבה ושמה יהודה חן ו"גחלת נעורים"), בכל זאת סגר מעגל בפרק האחרון. בפינאלה חבורת הישראלים שירדה ליוון בגלל המצב, מגלה גם עזתים שירדו בגלל המצב. ושוב השאיפה לברוח מהסיטואציה גרמה לכך שהם קיבלו אותה שוב – ישר לתוך הפרצוף. בסוף, כשהם מחכים לכוחות החילוץ שרק יחזירו אותם לארץ, נפל האסימון  ואולי איתו גם המסר ש"ארץ נהדרת" שולחת לצופים שלה, רגע לפני שעונה מספר 22 נגמרת.

את העונה שעברה, "ארץ" סיימה בקריאה ברורה – להתחיל מאפס. בעונה הזאת, האמירה השתכללה – כן, צריך לאתחל את הכל (בעיקר את הממשלה הרעה בתולדות המדינה) אבל האתחול יצטרך להיעשות כאן. אי אפשר לברוח מהבעיה כמו הזוגות של "חירטאקוס" – והמציאות אכן מזעזעת וקשה והופכת קרביים, אבל הדרך היחידה לפתור את הבעיה האמיתית היא להבין שזה פה. להילחם על המקום הקשה, הכואב והיחיד שבו אנחנו יכולים לחיות. ישראל.

גם בעונה ה-22 שלה, "ארץ נהדרת" המשיכה לשמר את הגחלת – גם אם היא לא ממש גחלת נעורים. אחרי הכל, כבר רואים את השיער האפור, אפילו אצל קיציס שנראה כאילו הוא קפא בזמן. ונראה כאילו משימתה הנוכחית היא לספק הגדרה מעודכנת של הפטריוטיזם בישראל הנוכחית: להבין בדיוק מי גורם נזק למדינה הזאת (ומאשים את כל העולם), אבל לא לוותר על החלום להיות כאן עם חופשי באמת. לזעוק את הזעקה של החטופים (גם בקליפ הסיום), אבל גם לדעת לבטא את ההומור הישראלי במיטבו – מאסי כהן, דרך יניב ביטון ועד שחר חסון. 

הכל זה גם וגם, שר רביד פלוטניק. וזה כנראה חייב להיות גם וגם – גם אהבת ארץ חסרת תקנה, וגם כעס אדיר על הממשלה, גם הכרה באזרחים שמשאירים את המקום הזה חי, וגם עלבון מוצדק לשרים שגורמים לכל זה נזק. גם לצחוק, וגם לבכות. בעת ובעונה אחת, מערכון אחרי מערכון. ואם לחזור לקליפ הסיום, כנראה שכאן – כמו תמיד, במיטבה, "ארץ" פגעה בלב הישראלי, מודל מאי 2025. מי שנבוך מול המציאות, מחפש לשווא סיבות לתקווה, כועס על השחיתות והאלימות שבוערות (לפעמים מילולית) בכל מקום ועדיין רואה מדי פעם מפרש לבן. ועדיין מאמין.

"תגיד לי מי לא יספר עכשיו את הסיפור הזה בעל פה / הסיפור על עם הנצח, על הטבח / אלטלנה על המזח / על תרבות הבצע, עגל הזהב, הפצע הפתוח / מי לא יספר את הסיפור על המחדל והגבורה / השועל והדבורה / מנהלת התקומה והשואה / המשל על מחירי טיסת אל על / והעין העקומה / מי לא יפאר את הסיפור על מסע כומתה / על השחיטה / ארון עטוף בדגל המדינה / על גל שירים של אבל וקריאות שמע / סבתא הייתה דור ראשון עכשיו גם הילדה שתמלל את הסיפור על השבת / על מלחמת הדת, ועל שמחת התורה, ועל שנאת החינם / על הילד שאף פעם לא קרא בין השורות / של הוראות שנכתבו בדם".