אז קצת לפני שחלקנו השיק כוסיות וחגג את סוף השנה האזרחית החדשה, "ארץ נהדרת" סגרה את 2025 ברוח שאופיינית לכל העונה הזו: אפשר (צריך?) להתחיל לחייך. בתוכנית שתמיד התקיימה על המתח שבין סאטירה אנטי-ממסדית ובין בידור להמונים, ההומור הקליל חזר בדלת הראשית. יש הרבה פחות מערכונים שתפקידם לזעזע והבמה ניתנת הרבה יותר לכישרון של השחקנים ופחות לעט הבוערת של הכותבים. "ארץ" מרשה לעצמה להיות משעשעת יותר מהבטן, בהתאם לאירוע הגדול של השנה האזרחית האחרונה: סיום המלחמה ועלייתו של סדר עדיפויות חדש.

>> #התחלנו: 27 סדרות מומלצות שבטח תרצו לראות בחודש ינואר
>> געגועים לקורונה: בינג' קטן וכיפי על האסון הגדול הקודם שלנו

גם מערכון הפתיחה של הפרק היה באותה הרוח בערך: סאטירה עוקצנית על ההתעקשות של נתניהו להגדיר את האסון של השנתיים האחרונות כ"תקומה" – דרך המחשה בתחומים אחרים. זה היה מערכון טוב ומצחיק, שקצת התפספס עם הסיסמא המאכילה בכפית בסיום – איפה שלא היה צריך. הייתה פואנטה מצוינת ואפשר היה להמשיך איתה.

במוקד התוכנית עמדה הדמות הכי מרכזית בעונה הזאת (ובחיים שלנו): הנשיא דונלד טראמפ, בגילומו של עומר עציון. בתוך החליפה האדומה והמצנפת של סנטה קלאוס, "ארץ" הבהירה מי כאן הבוס האמיתי. לכאורה מחלק מתנות לנתניהו או לארדואן, אבל למעשה קובע את גורלם עם ביטחון עצמי מטורף מצד אחד וקלולסיות דמנטית מובהקת מהצד השני. מעבר לכריזמה של עציון, שהופך לכוכב העולה של העונה ה-23, יש כאן הגדרה ברורה – טראמפ הוא הדמות הדומיננטית וכל השאר (נתניהו, הרצוג וגם ארדואן) רוקדים לפי החליל שבו הוא תוקע.

כאן נעשתה הנגדה מאוד מעניינת ברמת הכתיבה: מצד אחד, בנימין נתניהו, שרה וטראמפ רוקדים עם מתנות הכריסמס ושותים כוסות לרגל השנה החדשה, ומירי רגב רוכבת על רכבות הרים בדיסנילנד, אבל רחוק ממיאמי נשארות הבעיות המקומיות, אלה שנתניהו ולהקתו לא ממהרים לטפל בהן. קריית שמונה שמופקרת ונשארת פגועה (סומלילנד? מה עם קריית שמונהלילנד?), והדרום עם מערכון הפרוטקשן, שבעיניי היה הברקה של ממש.

זה לא רק בגלל ההצפה של נושא שבדרך כלל לא חוצה את הרף של המהדורות, אלא גם כי היא היתה פה כתיבה מצוינת. זה היה הסיפור של העבריין שבא לסחוט את ביה"ח סורוקה בבאר שבע, מגלה שאין ממש מה לסחוט ובסוף מגלה שהוא שותף בעיקר לצרות. זאת היתה דרך מצוינת להעביר נושא כואב (ולא אתפלא אם לכותב הבאר שבעי הנהדר, מתן חלק, היה חלק בנושא), ועוד מקרה שבו "ארץ נהדרת" מסיטה את הכיוון מהנושאים המדיניים הלכאורה סקסיים ובוערים – לבעיות האמיתיות שלא תמיד עולות על הרדאר שלנו אחרי כל הסחות הדעת.

עוד הברקה קומית הגיעה מכיוונו של אחד משני הכוכבים הגדולים של הסדרה בשנים האחרונות, יניב ביטון. במערכון שישב סאטירית על נקודה דומה מאוד למערכון הפרוטקשן: ביטון גילם האקר איראני שמבקש להזיק לישראלים דרך הטלפונים ואז מגלה שמה שהם מעלים לרשתות הרבה יותר מביך ומזיק מכל מה שייחשף. אם תרצו, יש כאן אפילו סוג של הודאה של "ארץ" בבעיה של עצמה – המציאות כל כך אבסורדית, שכבר קשה להקצין או להגזים אותה.

ובהזדמנות זו, זמן טוב לברך אורחת ששבה באופן אנדרקאבר למדי: ליהיא האשטג הייתה אחת הדמויות האהובות עליי אבל התפוגגה באופן די מבאס; ופתאום, נדמה שהיא חזרה באדרת אחרת. ליאת הרלב הופיעה במערכון "סיכום השנה בטינדר" (יחד עם עומר עציון), ולמרות שלא היו שם המשקפיים או הקארה, משהו בהתנהגות ובשפה הרגיש מאוד האשטגי. הזדמנות טובה להחזיר אותה לחיינו – כי המציאות באמת פח הפחים.

באופן טבעי, האנרגיות של הפרק התרוממו בעיקר בחלק השני הבידורי והקליל, שהפעם עסק בשני זמרי השנה (נסרין ופאר טסי), אבל התרומם באמת עם ערן זרחוביץ' ולהקת "פורטרט",שביצעה קאמבק קצר יחסית ל"כוכב הבא". במובן הזה, קצת חבל שהלהקה הודחה – היה כאן הזדמנות למשהו יותר מתמשך ומשעשע, אבל כנראה שזו הפעם האחרונה שנראה אותם על המסך של "ארץ" – קצת כמו הדמות של אריק סיני שהיתה מצוינת, ירדה מהר מאוד מהרדאר – אבל תמיד הסבירה פנים.

את התכנית סגרה סדרת המערכונים של ליב יטאנוב שקצת עוברת לי מעל הראש (אולי זה עניין דורי). מערכוני נתב"ג לדעתי הגיעו למקום טוב, ועשו עבודה נהדרת, אבל נדמה ש"ארץ" קצת החליפה את הסדרה ההיא בסדרה של יטאנוב, שאולי עובדת רייטינגית או טיקטוקית, אבל לא באמת מצליחה לשעשע. הכריזמה של תום יער נהדרת, אבל מעבר לדאחקה מתמשכת על תופעת המשפיעניות אין כאן משהו שמחזיק עונה שלמה.

סוף השנה האזרחית מגלם גם, בערך, את מחצית הדרך בעונה של "ארץ" ובהחלט אפשר לתת בה סימנים. כאמור, מינון הסאטירה היחסי ירד (מה שמזכיר שלמשל, הראיון עם אלי פלדשטיין שעורר לא מעט רעש – נעדר מהתכנית) ו"ארץ" קצת חזרה להיות יותר תוכנית בידור עם רגעים סאטיריים מאשר ההפך. האתנחתא הקומית שמסכמת לנו שבוע קשה, ולא המוכיחה בשער שהיא בהחלט יודעת להיות.

יש תחושה שגם "ארץ" – כמו המציאות – מחכה לאירוע הטרנספורמטיבי הבא שייתן לה קריאת כיוון סאטירית. וכמו שאנחנו מכירים את המציאות בישראל, בין אם זה יבוא מבחוץ או מבפנים – הכאפה בדרך והיא אולי גם תחדד את "ארץ נהדרת" בחלק השני של העונה.

• המסך
• ארץ נהדרת
• סאטירה
• קשת