"ארץ נהדרת" שוב נכנעה לערוץ 14. וזו אפילו לא הבעיה הגדולה שלה

אחת הדילמות הגדולות בתכניות סאטירה, מאז ומעולם, היא הפער שבין שני הקטבים: מצד אחד הרצון להיות מצחיק וקומוניקטיבי לקהל רחב (בטח כשאתה בפריים טיים) ומצד שני האמירה הפוליטית, הביקורתית, הסאטירית. כל תכנית על משבצת "תכנית הסאטירה הלאומית" חיה על המתח הזה. ונדמה לי שכבר תקופה ארוכה אפשר לראות אותו בולט גם ב"ארץ נהדרת".

>> עיר מגויסת: השקרים הכי גדולים שמספרים לכם על תל אביבים
>> מי שרוצה להציל את השידור הציבורי יצטרך להציל קודם את המדינה

בפרק ששודר אתמול (רביעי), נאמרו כל הדברים הנכונים וכוסו כל החזיתות, מהפרשיות של בן גביר עם המשטרה, דרך הדהירה המטורפת של הממשלה להתיישבות בעזה ועד שרשרת החוקים המטורללת שנועדה לעקר מתוכן כל ביקורת, להחליש את שומרי הסף ולתת עוד כוח לשלטון. עם המסר לגמרי הסכמתי – חתמתי על כל מילה, כמו שאומרים בפייסבוק המזדקנת. אבל בסוף, המנדט של "ארץ" הוא לא רק לגרום לקהל להנהן. אמור להיות כאן איזשהו טוויסט.

התחושה היא, על משקל השיר האגדי של טיפקס, שמרוב צדק לא רואים את הצחוק. אלה אותם פאנצ'ים עמוסים לעייפה (בן גביר עילג, נתניהו נדבק לכיסא, טלי גוטליב היסטרית, מירי רגב צווחנית ומתלהמת, סמוטריץ' משיחי) שכבר ראינו. בחלקים האלה, ש"ארץ" מתעקשת להיאחז בהם, זה חוזר על עצמו וקצת נמרח למרות הכישרון הגדול של השחקנים.

נקודת אור אחת בכל זאת הייתה, בפאנל הפוליטי: הפארודיה על הראיון שערך יעקב ברדוגו עם ראש הממשלה נתניהו בערוץ 14 (אגב, מקרה שני העונה שבו "ארץ" מתייחסת ישירות לדברים שקורים ב-14 – מה שפעם לא היה מתרחש בשום אופן, וכנראה גם מעיד על הפופולריות הגוברת של הערוץ). במערכון הזה נמצא שביל הזהב: סאטירה מאוד ברורה על הראיון השקוף והמכור ועם זאת עדיין מאוד משעשעת. חבל שזה קורה מעט מדי בחלקים האלה של התכנית.

עוד הפתעה לטובה הייתה החיקוי של בשאר אסד – הגעתי אליו עם ציפיות נמוכות יחסית, בין היתר כי אסד כבר זכה לחיקוי ב"ארץ" כבר לפני כמה שנים. אבל הוא השתפר ואלי פיניש שוב הראה כמה הוא גדול כקומיקאי. עוד יותר מזה, אהבתי מאוד שהשאירו את הקטעים שבהם גם הפאנליסטים צחקו. זה היה פלאשבק מרנין למערכון מראדונה הקלאסי, והתחושה הזאת בהחלט עברה החוצה לצופים. כיף.

הנאמבר שחתם את החלק הזה של התכנית הוא הפארודיה על האיחוד של להקת חמסה ב"כוכב הבא לאירוויזיון" – שם לוהקו לתפקיד החמסות דיסטל-אטבריאן, סילמן, טלי גוטליב ומירי רגב – כולל טייק אוף חמוד מאוד ל"אתה חייב למות עליי". זה היה נחמד, אם כי לטעמי קצת נישתי ושוב מריח כמו מקרה שבו "ארץ" מקדמת את התכניות של קשת בלי הצדקה סאטירית.

כפי שכבר נאמר כאן לא פעם, החוזקה של "ארץ" היא דווקא במקומות שבהם היא גולשת מעל או מתחת לפוליטיקה אל עולמות הבידור הקלילים יותר. החיקוי של אירית רחמים, בלמשל, היה מרהיב (שני כהן בעוד הופעה מאסטרפיסית), וגם אוראל צברי ממשיך לעלות מהספסל (הפעם בתור אושר כהן, אפרופו הזוגיות החדשה עם עדן פינס) ולתת דקות טובות.

גולת הכותרת של הפרק הגיעה, שוב, מהמערכון העונתי "חירטאקוס" שחזר אחרי פגרה של שבוע. לא ברור למה קו העלילה המוצלח לא נמשך (כנראה בגלל תגובות לא טובות), אבל עילת הקאמבק היתה מה שכן הצליח מאוד ברשתות – "גחלת נעורים", השיר של יהודה חן, שהפעם סוף סוף קיבל את הקונטקסט, את הסיפור המלא מאחוריו, וגם את השיר המאוד מאוד מוצלח.

"גחלת נעורים" והסיפור מאחוריו הביאו למסך פארודיה מושלמת על שנות השמונים, ועוד יותר מזה – עקיצה נהדרת לעולם ה"ביזנס שואו" הישראלי. זה שתמיד מתחיל בלהקה צבאית, ממשיך בחלטורות די מגוחכות (חתחתול), מטפס דרך תכניות האירוח הישנות של ערוץ 1 – ומסתיים בוואן היט וונדר, שיר אחד, קליט ואייטיזי להחריד שאחריו הזמר נעלם אל תהום הנשייה (ובסוף, גם מתברר שזה גנוב משיר יווני, יאסאס). בתוך העיסוק בדברים הגדולים, היה כאן סטייטמנט מוצלח על התרבות הישראלית – וגם שיר שאני אקח איתי הלאה (כאילו הוא לא תקוע לי בראש כבר חודש).

השפיץ האמיתי של התכנית הגיע עם היכולת שפיתחה "ארץ" פשוט להביא את המציאות למסך. הקטע של אשר בן חורין עם תושבי הצפון (המשך לביקור שלו בקריית שמונה בעונה הקודמת) היה מופתי – לא כי הוא היה מצחיק (והוא גם היה משעשע, כמו שסמו יודע להיות), אלא בעיקר כי הוא הצליח להגיש את הביקורת החברתית הכי אמיתית והכי כואבת על המצב. באופן אבסורדי, מערכון יחסית פשוט שבו נותנים לאנשים להתבטא באותנטיות – עבד וזעזע הרבה יותר מאשר עוד מערכון קרנבלי שבו סמוטריץ' מנופף בפונפונים.