הכל מנורמל: הנה, גם "ארץ נהדרת" יודעת להתחנף לימין כשהיא רוצה

במערכון הפתיחה המושלם של הפרק האחרון של "ארץ נהדרת" (שאתייחס אליו תכף בהרחבה), מופיע המשפט "שמחה? לא ראיתי את השמחה הזאת כבר שנה וחצי". הפרק ששודר מיד אחרי אותו מערכון תאם את המשפט הזה – זה היה פרק מאוד לא קרנבלי של "ארץ", רחוק מהססגוניות הרגילה. הוא התחיל עם מערכון של בעיטה בבטן והסתיים עם דמעה של עצב – ובין לבין ניסה ללכת בין הטיפות, בתקופה חרדתית ודי מורכבת, כמו העונה הזאת כולה.

>> אגרוף מורם: "אלף מכות" ממלאת את החלל של "פיקי בליינדרז"
>> האופל שלכם חזר: זאת הסדרה הכי טובה של מארוול מזה שנים

הפרק של "ארץ" ששודר אתמול (רביעי) הרגיש קצת כמו הפרבולה הישנה משיעורי המתמטיקה – עולה, יורדת ואז שוב נוסקת לקראת הסיום. שני הקטעים החזקים של התכנית היו מערכון הפתיחה והסיום: הפתיחה היתה שייכת למערכון שרפרר לסרט "הקול בראש" – שבמרכזו קיציס, גיבור התכנית, מתיישב לצפות בחדשות רגע לפני שמצלמים עוד פרק. הוא רואה את סרטוני התעמולה של חמאס, ואז מתחילים הקולות בראש לצוף.

זה היה רגע שבו "ארץ", כמו שהיא יודעת לעשות במיטבה בשנה וחצי האחרונות, לא התיימרה לשפוט את הקהל או להטיף לו, אלא להגיד לו: אנחנו מבינים. כי הקולות האלה שרבו – על משקל הסרט של פיקסאר – הפחד והתקווה, ההיגיון שנאבק מול הכעס – נשמעו מתישהו בראש של כולנו. ואולי היה שם גם מסר חבוי באשר לדמות הבולטת, "הנקמה", שבסופו של דבר מנסה להשתלט על הכל. ונדמה לי שהמסר הוא שהנקמה קיימת בכולנו – היא לא רק נחלתם של מטורללים הזויים, לא רק של בן גביר או סמוטריץ', אלא חבויה בנו, בבטן ובראש הישראלי שלנו, סביב האירועים הקשים שחווינו.

"ארץ" לא נותנת להם אישור, בהכרח (והיא בהחלט מתנגדת להם כשהיא רואה את הציניות ואת ההשחתה), אבל היא כן מכירה בכך שהם שם ובכך מסוגלת לייצר קשר יותר עמוק עם הקהל, כולל עם אנשים שבדרך כלל לא משתייכים למחנה הנוקם, אבל הפעם בהחלט הצליחו לראות איך תאוות הנקמה משתלטת. גם עלינו. אפילו על קיציס, סמל האמצע והנורמליות בתכנית.

תחושת אי הוודאות פעפעה עמוק לתוך הפרק הזה: זו כבר לא "ארץ נלחמת" המגויסת, שידעה מה התפקיד שלה; זו גם לא "ארץ נהדרת" הרגילה שהכרנו בעשרות העונות הקודמות. "ארץ" שהשתקפה הפעם היא מעין יצור כלאיים – המלחמה הקלאסית כבר לא ממש קיימת, שלב ב' של עסקת החטופים תקוע, אז מה עכשיו? גם ל"ארץ" לא הייתה תשובה. מה שכן יש, זה ניסיון לצאת מאיזור הנוחות הפוליטי – אל הסאטירה החברתית. אל החיים עצמם.

הדוגמא הקלאסית לכך היא המערכון "תווי הנכה" – מערכון שאי אפשר היה לראות משודר, למשל, בעונה הקודמת. במובנים מסוימים, עם כל האזכורים של החטופים והעובדה שהם באמת רובצים עלינו כל יום (וגם הוזכרו בתוכנית אמש, כמובן), הישראליות המשיכה הלאה. וגם התוכנית ידעה להתייחס לסוגיות שכביכול לא קשורות בהכרח למלחמה, כמו תרבות הסמוך והרמאות שמייצרת מאות אלפי תווי נכה בשנה, ואנשים בריאים לחלוטין שרבים ביניהם מי יותר נכה. הפאנץ' המעניין של המערכון, עם ההופעה של זיו שילון, היא אולי גם תזכורת לכך שבסוף בכל זאת המלחמה עדיין איתנו.

ברמה הקומית קשה להגיד שהפרק התרומם מדי – אבל אולי זו לא הייתה המטרה שלו. מערכון טראמפ וזלנסקי/ביבי קצת הרגיש כמו האכלה בכפית של המסר (טראמפ בלתי צפוי, הבנו), גם ניר ברקת הבטיח הרבה ולא קיים ואם היה רגע של התרוממות הוא בא דווקא מהחיקוי (המעולה והלא מוערך דיו) של ירון אברהם (יניב ביטון), על כל גלגולי העיניים והמבטים הציניים; אולי גם מסר לכל הפוליטיקאים שסבבו אותו בפאנל. מסר של תחושת מיאוס.

ואז, הגיע סוף הפרק. במה שהתחיל במחווה לחטוף אלון אהל, הגיע קליימקס מקסים לפרק הזה. זה היה ביצוע לשיר "שמש" של חנן בן ארי, ביחד עם כוכבי התוכנית (פורמט שראינו לא מעט בשנים האחרונות – אפילו לפני המלחמה עם אביב גפן ו"יהיה טוב", ואחר כך עם "אנחנו לא צריכים" ושלמה ארצי). זה היה עוד רגע שבו "ארץ" קצת יוצאת ממשבצת תכנית הסאטירה גבוהת המצח ומנסה להתחבר למקום שבו נמצא הקהל שלה – וגם בחירת הזמר כאן מעניינת במיוחד.

כי אם היו רוצים שיר שיקרא לחזרת החטופים, יש לא מעט כאלה. הבחירה בחנן בן ארי היא המשך טבעי של מגמת התפכחות מסוימת של "ארץ" – אפילו של הושטת יד לציבור שבדרך כלל לא ראה ב"ארץ" את ביתו הטבעי. חנן בן ארי הוא סמל לא רק של הפופ האמוני שחדר למיינסטרים, אלא גם לקבוצה שלמה בחברה הישראלית שבדרך כלל הופיעה על המסך של "ארץ" רק בחיקויים נלעגים – חובשי הכיפות.

אפשר היה לראות את זה עוד במערכון "כמה טוב שבאתי הביתה", שבו דמותו של אודי כגן (בתור החייל ששב לארוחה המשפחתית) מדברת על שני החברים שלו "מעופרה ומקיבוץ הגושרים". כלומר, ההבנה שיש מחלוקת ברורה ו"ארץ" לא חוששת להביע ולהראות אותה, אבל יש גם הבנה שבסוף כדי לשרוד, יצטרך להיות איזשהו גרעין של קיום משותף. ושבסוף, יש את הכמיהה לישראליות מחברת ולא מפרידה, כזו שמבינה שאחרי כל המחלוקות, כדי לבנות את הבית מחדש טוב יותר, נצטרך למצוא גם בעלי ברית חדשים ומתונים "בצד השני" (שהוא בעצם הצד שלנו).

זה לא "צו פיוס" מעושה – "ארץ" לא זנחה את הביקורת שיש לה על הקיצוניות, ההשחתה והאלימות שיש בחלקים הרדיקליים של הציבור הדתי. אבל חנן בן ארי מייצג, לפחות בעיניי יוצרי "ארץ" את ההפך – את הישראליות שלא מחפשת את ההבדלים, אלא דווקא את הדימיון בינינו; ישראליות שיש לה כיפה על הראש ואלוהים בלב, אבל אין בה שנאה כלפי החילוניות; ישראליות שרוצה לבנות משהו חדש ביחד ולא מוכנה לתת לפוליטיקאים לחצוץ בינינו יותר. את הקריאה שלו בתחילת המלחמה לכבוש מחדש את גוש קטיף כנראה שכחו. קשה להגיד שזה היה פרק אופטימי של "ארץ" – אבל לפחות הבשורה הזאת, אחרי העצב הגדול והכמיהה לחזרת החטופים (עכשיו, כוסוחתק), יכולה אולי להיות קרן של שמש בתוך החושך.