ארץ חלשה: בני גנץ, עכשיו תורך (לחטוף כמו שצריך מ"ארץ נהדרת")

מי שמגיע לראות "ארץ נהדרת", לטוב ולרע, מגיע עם רמת ציפיות. לטוב, כי "ארץ" באמת הרגילה אותנו לטוב. לרע, כי היא הרגילה אותנו לסטנדרט מאוד גבוה. קצת כמו קבוצת כדורגל שרגילה לנצח כל שבוע בהפרש גבוה, ואז נתקלת במשחקים שבהם היא מנצחת בקושי. האכזבה היא כמעט מתבקשת. על אותו משקל, הפרק ששודר אתמול (רביעי) הרגיש קצת כמו 0:1 דחוק.

>> פיל גוד בעברית: 10 סדרות ישראליות שתמיד מוציאות מהבאסה
>> בקרוב אצל כולכם: 13 הזוגות הגדולים של הטלוויזיה הישראלית

זה דווקא התחיל מצוין – כמעט כרגיל לאחרונה, כשמערכון הפתיחה שוב היה הדבר הכי נוקב והכי כואב בתוכנית, הפעם, על רקע ההחלטה לא לאפשר לעינב צגנאוקר להיכנס לכנסת – כשבמערכון, היא עומדת בכניסה ונתקלת בשומר הסף הקשוח (במקרה הזה, החיקוי האנדרייטד ומלא התיעוב של רועי בר נתן ליו"ר הכנסת אמיר אוחנה), שמשתמש ברוממות מעמדו של המשכן כדי לא להכניס אותה, אבל כן להחליק פנימה את משה "שמאלנים בוגדים" מירון, את בנצי "להב"ה" גופשטיין וכמובן שאת אייל גולן – בהתייחסות טובה ומקורית לעדות של טאיסיה. למרבה הבאסה, זה היה החלק הכי טוב בתכנית.

דיברנו כאן לא פעם על מצוקת החומרים שיש ל"ארץ" בתקופה שבה המציאות די סטטית. המלחמה נמשכת, הפסקת האש בלבנון מג'עג'עת וברקע שוב הדיווחים על עסקת חטופים שאוטוטו מתרחשת – עד שהיא בעצם לא. בתוך הלופ הזה, מאוד קשה לייצר תכנית מקורית או חדשנית והשבוע זה התבטא בתחושה שכמה פאנצ'ים סופרו פעם אחת יותר מדי: שוב ישראל כץ חסר המושג, שוב חוק ההשתמטות ואריה דרעי (מצד שני, זה יניב ביטון ומביטון אף פעם לא באמת נמאס), וכמובן ששוב נשלף בן גביר.

מה היה שונה השבוע? אם בפעם הקודמת, הטריגר המרכזי של הפרק בחלק האקטואלי היה תחקיר "עובדה" על שרה נתניהו, הפעם התחקיר שמילא את התפקיד היה זה של יוסי מזרחי ודפנה ליאל על השרה מאי גולן. ועם כל הכבוד לתחקיר המצוין והחשוב, שהביא כמה רגעים מעוררי קבס באמת, קצת קשה להשוות אותו לתחקיר שרה נתניהו, הן ברמת מה שנחשף והן ברמת החשיבות הציבורית של הדמות שבמוקד. מאי גולן היא מטרה מאוד טובה, אבל גם מטרה די קלה וקטנה, כמעט כמו להיכנס בדגי רקק.

מה שכן עבד בחלק הפוליטי הוא החיקוי המוצלח לבני גנץ ששבר את השורות, בטח בקרב הבייס של "ארץ נהדרת". הירידה עליו ועל הנטייה הברורה לא להגיד דברים ברורים הייתה במקומה ונעשתה בכישרון רב (כולל רפרנס די משעשע ל"משחק הדיונון"). כשגנץ מופיע באותו פאנל עם בן גביר, ישראל כץ, הרצי, מאי גולן וספרית הכלבים – המדיום הוא המסר: הוא לא יותר טוב מהפריק שואו הזה, הוא חלק אינטגרלי ממנו. ואם כבר פריק שואו, גם החיקוי החדש והמעניין של יובל סמו לאלמוג כהן הבריק בדיוק מאותו המקום.

דרך מערכון "לשחרר את שולי" שבעיקר הרגיש כמו ניסיון משונה לקדם את הסרט (באמתלה כביכול-אקטואלית), הגענו אל החלק היותר חזק של הפרק השבוע – הפאנל התרבותי. ובעיקר החיקוי המשותף של עומר אדם ואביב גפן, על רקע השותפות המוזרה במופע "נקסט" שמתרוצץ בימים אלה על הבמות. "ארץ" לדעתי פגעו בנקודה שאולי גם רומזת קצת לשיח הפוליטי: הרי גם אביב גפן הוא סמל החיתוך למרכז של מחנה השמאל, והניסיון להתחבב על אנשים שלעולם לא באמת יעריכו אותו. המקרה שבו הוא מנסה להסתחבק עם עומר אדם (תוך כדי שגיאות ברורות), הוא הדהוד וקריצה לדמותו של בני גנץ שהופיעה מוקדם יותר.

אבל כל זה היה הכנה לקראת הבומבה האמיתית של הפרק: שובו (המבורך!) של חיקוי ציפי שביט, על רקע מופעי חנוכה והקאמבק שלה לבמות. החיקוי המקורי של ציפי שביט היה אחד הרגעים הקלאסיים של "ארץ נהדרת" – המימיקה המדויקת שעלמה זק מצאה אצל שביט באותו רגע (ששודר בעונה השנייה) היתה רגע שיא בתולדות התוכנית, גם של הכתיבה, גם של זק ויכולות החיקוי שלה ואפילו ברמה האמנותית של ההפקה והיכולת לייצר דמות שפשוט נראית ממש כמו שביט המקורית. החיקוי החדש אולי לא העפיל לאותם גבהים, אבל בהחלט היה רגע משעשע ומקליל בתוך פרק שלא הגיע לשיאים רבים.

אומרים ש"ארץ" היא קצת כמו המדינה, אז במקרה הזה "ארץ" הם קצת שיקוף של מה שעובר על כולנו: כשהמצב מבאס, נאחזים בנוסטלגיה. החיקוי של אביב גפן והחיקוי של ציפי שביט הם רגעים שהגיעו לשיא בעונות הראשונות של התוכנית וחזרו לפתע – בגרסה קצת דהויה, בכל זאת עברו עשרים שנה – אבל כן היה בהם זהב אמיתי. יחד עם הלהיט הנוכחי – אריה דרעי בחיקוי של יניב ביטון – אלה העוגנים ש"ארץ" מנסה להשתמש בהם כדי להצליח ולשמור על כוחה. האם זה באמת הסתיר את החולשות אתמול? לא ממש.