אחרי 22 שנה של ארץ נהדרת, הגיעה העת להיפטר מהפורמט העתיק

האביב הגיע, אבל השמחה – מה לעשות – לא רבה. פסח, החג הנוראי ביותר בתולדות החגים בעולם, מתדפק בשער, וסביב חג החירות יש טעם מריר ומבאס ואנשים שחירותם נגזלה מהם: 59 החטופים שעדיין לא כאן. ולרגל החג שיגיח אלינו במוצ"ש וישים לנו את הברזנטים על המאפים, גם "ארץ נהדרת" חזרה עם פרק חגיגי.

>> שיאים של ניתוק: 20 הסדרות הכי טובות בסטרימינג עכשיו
>> חובה עליכם: 14 הסדרות הלוהטות שכולם ידברו עליהן באפריל

ההברקה הגדולה של הפרק – הגיעה ממש עם תחילתו. הפארודיה המוצלחת שקשרה בין בית ראש הממשלה בקיסריה לבין "הלוטוס הלבן", הלהיט הטלוויזיוני של התקופה, הייתה דוגמא ומופת לדרך שבה "ארץ" יכולה להשתמש ברפרנס טלוויזיוני. וזו לא רק היתה קריצה מוצלחת לסדרה שנדמה שכולם ראו, אלא מחווה שהצליחה להביע מסר עמוק יותר לגבי תרבות השקר שאופפת את הממשלה ואת ההנהגה שלה.

אבל יותר משפארודיית "הלוטוס הלבן" הייתה הברקה אמיתית, היא גם המחישה משהו על הפורמט של "ארץ" שצריך להמציא את עצמו מחדש. כי אחרי הפתיח הדי חזק הזה (מערכון של 04:30 דקות, בניגוד לנהוג במערכוני "קולד אופן" שכאלה), הגיע שוב הפאנל, האלמנט שקיים ב"ארץ נהדרת" עוד מראשיתה, וקצת הוריד את האנרגיות האדירות שהפרק נפתח איתן. התחושה הייתה שיתר הפרק התקשה לעמוד ברף הגבוה שהוצב לו ממש בהתחלה. 

אם יש מגמה שבולטת בשנים האחרונות, ונכתבה כאן לא פעם, היא הירידה בכוחם של הפאנלים. הפורמט נולד עם התכנית, כאשר "ארץ" שודרה בימי שישי ושימשה כתגובה האולטימטיבית ל"אולפן שישי" של אהרל'ה ברנע עם הפאנל המסוקס והמצומצם ההוא, והיציאה לכתבות יומן. מאז, "אולפן שישי" הפכה ל"פופוליטיקה" (הרבה אנשים, הרבה צעקות), כל תוכנית אקטואליה פתחה פאנל מתיש משלה, הקשב שלנו כצופים השתנה ורק הפאנל של "ארץ" איכשהו החזיק מעמד עד היום.

"ארץ נהדרת" לא באמת צריכה אותו, בטח לא בתחילת התוכנית. גם ככה הרגעים המרהיבים של "ארץ", אמנותית וסאטירית, מגיעים כשהיא יוצאת מהלופ הזה. גם כשהיא מחקה פוליטיקאים ולועגת להם זה עובד הרבה יותר טוב בפארודיות כמו "הלוטוס הלבן" (או, לחילופין, מערכון גולדה וביבי מהעונה הקודמת) מאשר בעוד דיאלוג קצת מעושה של אייל קיציס עם הדמויות, עמוס בהרמות להנחתה ובצחוקים לאים. היכולת של "ארץ" באמת להצחיק ברגעים האלה הולכת ומצטמצמת, ולא כי הכותבים פחות טובים אלא כי פשוט כי יש תחושה שכל הפאנצ'ים כבר נאמרו.

אחרי 22 שנה ש"ארץ" איתנו, נדמה לי שהגיעה השעה להיפטר מהפורמט העתיק. ויש תחושה שזה לא נוגע רק לי – כבר היום, הפאנל הפוליטי רצוף בכל מיני "יציאות" (למשל, הרפרנס המצוין לסיפור משה רבנו וקריעת ים סוף, אפרופו פסח) – וברגעים שבהם הפאנל זולג הצידה, גם האנרגיות מתרוממות. המיאוס הגדול מהפוליטיקאים, והעובדה שלכולנו כבר אין כוח אליהם, גרמה לכך שגם הפאנל הפותח איבד מכוחו.

אפילו הפאנל הבידורי, זה שמופיע בחלק השני של התכנית, לא עשה את העבודה הפעם. החיבור בין "שוקולד מנטה מסטיק" – בחיקוי מרהיב – לאודיה, נס וסטילה, היה מאולץ מאוד, סוג של ניסיון "לתרץ" את הנוכחות של השלישייה בפאנל (אגב, לא פעם ראשונה שהן זוכות לחיקוי בתכנית) דרך רפרנס עכשווי. גם החיבור (שהיה בו אלמנט סאטירי) בסוף בין "אמור שלום" ל"חרבו דרבו".. איך נאמר? היו כבר נאמברים מוזיקליים יותר מוצלחים. אפילו בפרק הזה ממש.

אין רפרנס שיותר בולט בדיבורים על "ארץ נהדרת" מאשר "סאטרדיי נייט לייב", שחוגגת השנה 50 שנה. וכן, גם "SNL" מכילה בתוכה פורמט מאוד קשיח – בלי הרבה שינויים. אבל "SNL" בנויה על מערכונים, שיכולים לקרות בעולמות שונים ומאפשרים הרבה יותר מרווח לכותבים. אולי הפורמט הסנ"לי של מערכונים מתחלפים, שפעם גם הוצע ל"ארץ נהדרת" (בתקופת הפיילוטים) יאפשר לה להתרענן, להתאים את עצמה לעידן הרשתות (אפשר לראות איך מערכוני החוץ עובדים בהן מצוין) ולמצוא אנרגיות מחודשות. הכישרון עדיין שם, והפורמט בהחלט צירך לקחת צעד קדימה אחרי כל השנים. את העונה הקודמת, התוכנית סיימה ברצון (המוצדק) "להתחיל מאפס", לערוך שינוי עמוק ויסודי, שיאפשר לבנות הכל מחדש. נדמה לי שגם "ארץ" עצמה תתברך בשינוי דרמטי כזה.