למפרסמים, כידוע, יש יכולת למקד הלך רוח ולתמצת אותו במשפט קצר וקליט. כמו הפרסומת ההיא ששודרה כאן בשנות התשעים וכללה את השאלה הנצחית: "שגרה זה רע?"; אז בגדול שגרה זה טוב, בטח כשהאלטרנטיבה היא שעפים לך טילים מעל הבית, אבל לפעמים דווקא תקופות חירום, באופן אבסורדי, מצליחות לגבש ולייצר סדר יום – בטח כשאתה תכנית סאטירה שצריכה לעלות עם פרק פעם בשבוע.

>> מה ראינו בלילה: 6 סדרות ותחקיר שהחזיקו אותנו ערות השבוע
>> קוראים לזה תקווה. אנחנו צריכים ממנה בכמויות של דיסני // אלי ביז'אווי

אבל זו המציאות החדשה שעוברת על "ארץ נהדרת" בעונתה ה-23. המלחמה מאחורינו (למרות שהדים שלה עדיין מורגשים), הבחירות (שאולי יהיו עמדת הזינוק הבאה של התכנית) עוד לא ממש כאן והכל מתנהל באווירת שגרה כשנושאים רגילים שבים וצפים – חוק הגיוס, ועדת חקירה כן או לא, השמדת הדמוקרטיה, ניסיונות להשתקת התקשורת, כל הדברים המשעממים האלה שפשוט קורים בישראל כששום דבר אחר לא מתפוצץ וגונב את תשומת הלב.

מדינה עשויה מסוכר. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

וזה גם הווייב שהורגש לאורך התכנית, בטח בחלק הראשון שלה. העיסוק בסופת "ביירון" ולאחר מכן בשפעת, נתן לכותבי "ארץ" הדמנות לקומנט מצוין על המצב שבו אנחנו נמצאים. הרגע שבו יונית לוי כמעט שמחה לדווח שוב על שפעת ועל מזג אוויר בראש החדשות, לא נראה כמו בדיחה על החדשות (למרות שגם ההיסטריה שלהן היתה מוגזמת ואובר דה טופ, כהרגלן) אלא עלינו, שמחפשים אשליה של נורמליות ומתגעגעים לימים שהצרות הכי גדולות שלנו היו גרוטו, שרון אלרועי-פרייס, בדיקות קורונה וקצת גשם שאנחנו נבהלים ממנו כאילו אנחנו עשויים מסוכר.

אוי טאטע. משה רבנו ונתניהו בכנסת. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

עם זאת, שוב בלט הפער ההולך וגדל בין הפאנלים לבין הרגעים שבהם התכנית באמת מתרוממת – הן ברמת האמירה והן ברמת ההומור – במערכונים הצדדיים שיוצאים מתוך הפאנל ומשמשים במה ליצירתיות יותר גבוהה.דוגמא אחת לכך היה ה"מפגש" בין נתניהו ומשה רבנו על בימת הכנסת, רגע שבו "ארץ" יצאה מהפוליטיקה הרגילה למקום פילוסופי, לשאלה מיהו יהודי בדיוק – והאם הדת בהכרח סותרת עבודה וגיוס לצבא או שאולי זו המשמעות שלה לפני שהיא עוותה על ידי הפרשנים הנוכחיים שלה בקואליציית החושך שמנהלת אותנו. זו היתה דרך מצוינת להשתמש באירוע אקטואלי כדי להגיד משהו עמוק יותר – וזה היה רגע מצוין. גם הסקץ' של מירי רגב, שהתייחס לתקיפות שעוברים נהגי אוטובוס – היה מצוין והצליח להעביר נקודה.

מכפכפים ומשתפים. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אבל מעבר לזה רוב התכנית היתה באנרגיה נמוכה יחסית. למעט המפגש (שתמיד עובד) בין ינון מגל לברק סרי (שהולך ומסתמן כחיקוי הטוב של העונה הזאת), או חיקוי משעשע כמו זה של ולדימיר פוטין, זה לא הצליח להצחיק והאמירה די חוזרת על עצמה – פשוט כי החומרים הם אותם חומרים וקשה לחדש כשהמציאות לא ממש מתקדמת. גם פאנל האירוויזיון (נושא ש"ארץ" אוהבת לעסוק בו ובדרך כלל הוציא כמה דברים טובים) לא עבד כפי שניתן היה לצפות.

החיקוי הטוב של העונה. ינון מגל וברק סרי, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אבל היה רגע שיא אחד שהיה שווה הכל – והוא הגיע דווקא במערכון נתב"ג. אני מודה שבהתחלה סדרת המערכונים הזאת לא היתה מובנת לי, אבל היא בהחלט גדלה עליי, והפעם היא עשתה את מה ש"ארץ" יודעת לעשות כשהיא במיטבה: להשתמש בכלים סאטיריים ומצחיקים, בכישרון הגדול שטמון בכל אגפיה, כדי להגיד משהו עמוק יותר על החברה הישראלית. הפעם הסלב שהשתתף היה יוסף חדאד – שכבר זכה לחיקוי בתכנית בתקופת המלחמה – אבל זה היה מעבר לקטע של הומור עצמי.

הערבי הטוב שלנו. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

בסיפור שלנו, חדאד יוצא לחופשה בחו"ל, אבל נתקל בחווייה שעוברת על כל ערבי שמגיע לנמל התעופה: החשד המתמיד שמוביל לעוד בדיקה ועוד שאלה. אותו פרופיילינג גזעני שנעשה כאן לאנשים רק בגלל המוצא שלהם או איך שהם נראים. חדאד הוא אולי אחד מפעילי ההסברה הכי בולטים שפעלו במלחמה האחרונה – אחד שהתגייס באופן מלא-מלא לטובת ישראל. אבל בנתב"ג, גם ערבי כמוהו נשאר ערבי (כשבמקרה של חדאד, עוד דואגים לעטוף את זה ב"אתה לא מתבאס אחי, נכון? אלה הנהלים").

מהפתאום מתבאס, מה יש להתבאס. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

יכול להיות שאפשר היה לעשות את המערכון הזה גם עם ערבי-ישראלי שאינו חשוד באירוע ירי ואיומים בנשק על אזרח אחר, אבל בגדול זו דוגמא טובה למקרה שבו "ארץ" משתמשת בכוח שלה כתכנית מושקעת עם שחקנים מעולים וכתיבה מצוינת, כדי לצאת מהלופ הרגיל, ולהאיר לפרצוף שלנו משהו שהיה שקוף בעיניינו. אם להיתלות בוואחד אילן גבוה, גם מערכוני לובה מהעונה הראשונה, או המערכונים של סלמה הרוקחת, עשו דבר דומה – הם עשו את זה מצחיק ומעניין, ובדרך גם האירו זרקור על משהו שלא היה לנו על סדר היום. כמו, למשל, היחסים לבני מיעוטים בנתב"ג.

מדינה פינישד. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

חדאד הקפיד לתת את הדיסקליימר שהוא אישית לא עבר יחס שכזה, אבל רבים כן – ובכך, גם הוא וגם "ארץ נהדרת" עשו משהו שגדול יותר מכל מערכון: הצבת מראה מול הדברים שאנחנו אוהבים לדפדף. זה לא קרה בדרך שופטת או מטיפה, המאבטחים בנתב"ג לא הוצגו כאנשים רעים, ונראה שהדרך הזו, המצחיקה והקלילה שבה אפשר להאיר מבט על מה שלא בסדר, היא הרבה יותר אפקטיבית מכל מאמר תוקפני ב"הארץ". ואולי, כמו עם לובה, זה יגרום לנו להסתכל אחרת גם על האזרחים הערבים שנמצאים לידנו ועוברים סיוט על לא עוול בכפם. אינשאללה.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה