נתניהו מדשדש, גנץ מנשנש, ומשהו ב"ארץ נהדרת" מוכרח להשתנות

נדמה שקצת כמו המלחמה – או בעצם בדיוק כמו המלחמה – גם "ארץ נהדרת" כבר עמוק בתקופת הדשדוש. במציאות אין מהלכים משמעותיים מדי איפה שחשוב – ולכן מה שתופס את תשומת הלב אלה בעיקר התבטאויות כמו זו של הרב הראשי יצחק יוסף, שאיים לעזוב את הארץ אם יגויסו החרדים והפך לליבו של פאנל הפתיחה. בדרך הוא גם עשה קצת רעש על "הפגיעה בדמות הרבנית" – אבל גם זה יעבור, כי האמירה המקורית פוגעת בדמותו הרבה יותר. 

>> רשת 13 מציגה: אפס אשמה. אפס בושה. אפס חרטה. זאת ישראל 2024

ואולי זה העניין: העונה הזו ממחישה שוב ושוב כמה פורמט הפאנל הפוליטי, שמוביל את התכנית מאז היווסדה, איבד מזוהרו ומתוקפו. התקופה שבה הפאנל הצליח ב"ארץ", היתה גם התקופה שבה הפוליטיקאים עצמם הופיעו בפאנלים כאלה במציאות – תקופות שבהן "פגוש את העיתונות" הייתה הדבר הכי יוקרתי, וכל מה שפוליטיקאי חלם עליו זה איזה סינק אצל עודד בן עמי. העולם הזה, כמובן, השתנה. לפוליטיקאים יש את אמצעי הביטוי שלהם, ולשמוע מה יש להם להגיד כבר מזמן נמאס על הקהל הרחב ונשמע מראש כמו פארודיה על סאטירה.

ולכן הרגעים הבולטים של התכנית ששודרה אתמול התרחשו דווקא כשהיא חתכה מהפאנל לטובת יציאות צדדיות – למשל, הכניסה של בני גנץ במחווה להופעה של ריאן גוסלינג בטקס האוסקר עם הלהיט "I'm Just Ken", שהייתה האירוע המסחרר של השבוע. זה היה רגע מרהיב ומצוין של "ארץ נהדרת", שבו חיברו רפרנס תרבותי (גם אם, אולי, פחות מוכר לקהל הרחב של צופי קשת) אל המציאות העגמומית שלנו ("אני גנץ, כולכם כבר מכירים את השטאנץ"), והצליחו לנפק אמירה משמעותית.

דוגמא נוספת הייתה הקטע שבו התייחסו לברכה של שר הביטחון, יואב גלנט, לרגל חג הרמדאן. זה היה, בוודאות, הרגע המצחיק בפרק; החיקוי של זרחוביץ' לגלנט הוא ההברקה של העונה הזו, והדמות המתכתית-רובוטית שלו עברה נהדר בקטע הזה, שבו הוא דילג בין ברכה לרמדאן, לחג הפורים, לחג הדרקון הסיני ואפילו בהתייחסות לעדן גולן והאירוויזיון. 

גולן, אגב, בלטה בהיעדרה מהפרק הזה – למרות חשיפת השיר שהיתה השבוע. מאז שזכתה ב"כוכב הבא" היא כיכבה לא מעט בתכנית (עם החיקוי הדי מוצלח של שני כהן), אבל מהרגע שזה יצא מהידיים של קשת, ועדן גולן הפכה לעניין של התאגיד (האירוויזיון ישודר בערוץ הציבורי) – היא התפוגגה מהמסך (וזכתה רק לרמיזות), למרות שבהחלט היה אפשר לצפות ליותר התייחסות. מנגד, טאלנט אחר של התאגיד שכן זכה לחשיפה בפאנל של "ארץ" הוא רוני קובן (בחיקוי של אוראל צברי, עוד הברקה של העונה הזאת). הראיון שלו עם יחיא סינוואר היה משובח והיה לגמרי יכול לחיות כמערכון נפרד.

הדוגמא הכי בולטת לרגע שבו "ארץ" שברה את הסיסטם והלכה עם סאטירה משמעותית היה מערכון אל על, רגע שבו "ארץ" לקחה אפילו סיכון כלכלי מסוים מבחינת הגוף המשדר (ירידה ביקורתית על אחד המפרסמים הבולטים בקשת), ונכנסה חזק – ובצדק – ברשת התעופה הלאומית, שעשתה פרסומות סנטימנטליות ודביקות עם החיילים אבל ידעה יפה מאוד לשחוט אותם במחיר אחר כך. זה היה מערכון מצוין ועשוי טוב, שייכנס לרשימה הלא קצרה של דברים חיוביים שיצאו מהעונה הזאת.

אבל מיד אחרי הרגע המצוין הזה חזרנו לפאנל הנשים – שהעיד בדיוק עד כמה נוכחות הפוליטיקאים על המסך הפכה לבעיה מהותית. אם פעם הפוליטיקאים היו דמויות לא אהובות (לעתים אפילו שנואות) על ידי הקהל, אבל גולמו על ידי שחקנים אהובים וזה החליק בגרון, בחלוף הזמן הבחילה מהפוליטיקאים גברה על האיכות של הקאסט. הפאנל הנשי היה תצוגת תכלית של שורת הקומיקאיות המעולה של "ארץ" – עלמה זק, שני כהן, גיה באר גורביץ', ליאת הרלב ואפילו גיתית פישר – השחקנית המשתפרת של העונה. אבל שום דבר לא יכול להפוך את טלי גוטליב למשהו קל לעיכול, והמחשבה שהיא עצמה נהנית מתשומת הלב הזאת הופכת את האירוע כולו קשה מנשוא.

נדמה לי שהעונה הזאת של "ארץ", ממחישה כמה משהו במבנה של התכנית צריך להשתנות. סוד הכוח והקסם של "ארץ" מתגלה במערכוני החוץ וב"יציאות" התרבותיות שהם עושים (השירים, למשל, הם משהו שמאוד התחזק בעונות האחרונות). כשזה מגיע שוב לקיציס שואל שאלות וחיקוי-פוליטיקאי עונה לו בפאנץ' – זה מרגיש מיושן. ואולי זה השדרוג החגיגי ש"ארץ" צריכה לעשות אחרי 20 שנה על המסך שלנו.