ארץ נהדרת מציגה: המופע המדהים של המדינה שמתעלמת מהמציאות

בדרך אל האוסקר. נתניהו וברוורמן, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
בדרך אל האוסקר. נתניהו וברוורמן, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

שבוע של היעדרות מהמסך עשה טוב ל"ארץ נהדרת", שחזרה אתמול חדה ואנרגטית בכל הקשור להכחשת המציאות בידי נתניהו וכנופייתו ועיסוקם בכל דבר שאינו הבעיות האמיתיות של אזרחי ישראל. מסתמן: יניב ביטון הוא ה-MVP של העונה // גם הריקאפ שחיכיתם לו חזר

19 בדצמבר 2024

אחרי פגרה של שבוע, "ארץ נהדרת" חזרה למסך אתמול (רביעי) עם פרק חדש. והאמת? כנראה שהביטוי היהודי הישן נכון, וכל עכבה לטובה. אחרי שקיעה מסוימת באיכות הפרקים, השבועיים שחלפו מאז הפרק הקודם אפשרו לאירועים להצטבר ושיפרו את החומרים שבהם התכנית עוסקת. כיבוש החרמון הסורי והעדות של נתניהו בבית המשפט, שני אירועים סופר דרמטיים ששברו את היובש והדשדוש, הפכו את התכנית לטובה יותר.

>> העיקר שצחקנו: 10 סיטקומים ישנים שכיף להתכרבל איתם בדיסני+
>> חרדים, סיפור אהבה: "זה לא שטיסל". אבל זה ששון גבאי במיטבו

הפרק התחיל בכלל עם ההפיכה המשטרית שחזרה מהאפלה, עם קליפ ה"זיפי-די-דו-דה" של יריב לוין, הרוקד בין קורבנות התקופה ומציע להם הפיכה במקום פתרונות אמת. אגב, השפעות המיוזיקלס ניכרו גם לתוך התוכנית – כאשר אחריו בא ניר דבורי עם קריצה ברורה ל"צלילי המוזיקה" (קצת חבל שזה לא נמשך עם יצירות כמו "סו לונג, פרוול, אווידרזן אסד" או "דו – דובר צה"ל מסר").

המחזמר של חיינו. יריב לוין, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
המחזמר של חיינו. יריב לוין, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

הפרק החל עם אנרגיות מחודשות – ירון ברלד שב בתור ישראל כץ, אבל עם הרבה יותר תוכן ממה שהיה בחזרת החיקוי שר הביטחון; יניב ביטון שוב הפציץ בתור הרב יוסף, וקיבלנו אפילו חזרה מרגשת לדמות ה"רחמים לא ידע" בקטע העדות של נתניהו, שהיה ההברקה של החלק הפוליטי בפרק, תוך הבהרה של רמת ההכחשה וההתעלמות של רוה"מ מהמציאות שסביבו. יחד עם זאת, קטעי החנופה של מירי רגב (סמו) או יואב קיש (עומר עציון) היו פחות חזקים.

ה-MVP האמיתי. יניב ביטון בתור הרב יוסף, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
ה-MVP האמיתי. יניב ביטון בתור הרב יוסף, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

שני אלמנטים קומיים שכן עבדו בפאנל הראשון: החיתוך לסרטונים המבוימים של ברוורמן ונתניהו (מי היה מאמין שלצחי ברוורמן תהיה אי פעם דמות ב"ארץ נהדרת"?), שהיו סלפסטיקיים ומצחיקים – וערן זרחוביץ', שיש תחושה שהופעותיו קצת דוללו בעונה הזאת, אבל נתן בראש בגדול בתור פרקליט המדינה לשעבר משה לדור (כולל סשן של בדיחות "שבתרבות" אדירות).

אין תרבות כמו שבתרבות. ערן זרחוביץ' בתור משה לדור, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
אין תרבות כמו שבתרבות. ערן זרחוביץ' בתור משה לדור, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אגב, הפאנל הראשון היה גם שיקוף של תהליך מעניין שקורה בעונה הזאת: הפיכתו של יניב ביטון ל-MVP האמיתי של "ארץ". ערן זרחוביץ' שימש בתפקיד שנים רבות, ואיכשהו העונה קצת זז הצידה (אולי בגלל הסדרה "המטכליסטים", שהוא מעורב וגם משחק בה, שהפקתה מתנהלת במקביל). ביטון לקח צעד קדימה, והעונה נותן תצוגות תכלית קומית אדירה בכל פרק.

הוא לא ידע! הוא לא ידע! "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
הוא לא ידע! הוא לא ידע! "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

מה שסגר את החלק הזה היה הראיון עם בצלאל סמוטריץ' בתור הכספומט הנייד (כולל תובנה שרק מוכי גורל שעוד משתמשים במוצר הזה מכירים – "תוציא מאה, ותשלם עמלה של עוד מאה שקל", מה שלא רחוק מהמציאות) – שהיה נחמד, אבל לא התעלה לרמה גבוהה. כזה גם היה מערכון אסד ופוטין – פוטנציאל לא רע, אבל מוחמץ.

הכספומט של כולנו. בצלאל סמוטריץ', "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
הכספומט של כולנו. בצלאל סמוטריץ', "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

הבשורה האמיתית מהפרק הגיעה דווקא בחלק שבדרך כלל לא מוזכר כאן – סגמנט ה"עוד כותרות". מה שבדרך כלל נועד להציף קטעי "לא נגענו" מהאינטרנט א-לה "רק בישראל" הישנה והטובה, הפעם לא ויתר על ההומור הפשוט, אבל כן הצליח גם להביא ערך אמיתי – עם קטעי הג'ון סטיוארט שבה עימת קיציס את דוברי הקואליציה עם הדרישות שלהם לוועדת חקירה ממלכתית (סביב פרשת הרוגלות). זה היה מוצלח מאוד ובתקווה גם סימן משהו שישתפר ביכולת של הקטע הזה לעבוד יותר טוב בהמשך.

אז להקים ועדת חקירה ממלכתית, אתה אומר. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
אז להקים ועדת חקירה ממלכתית, אתה אומר. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

כרגיל, הסקשן השני בתכנית היה התרבותי-בידורי, והוא זה שעימת בין משפחת קליינשטיין (נועם, משי, ריטה ורמי בחיקוי מצוין של רועי בר נתן), עם הפרויקט של רביבו וההולוגרמה של זוהר ארגוב (דבר מגוחך עד אימה, אבל הצליחו להתייחס אליו בצורה משעשעת למדי). שניהם עבדו מצוין והביאו את האתנחתא הקומית אחרי הפתיחה האקטואלית הדי מבאסת. בנוסף, קיבלנו רגע מרגש בדמות הופעת האורח החמודה של יהודה קיסר (האמיתי!) – קצת חבל שלא השתמשו בו קצת יותר, כי היה אפשר וזה היה מוסיף מאוד.

ביצוע מושלם. משפחת קליינשטיין, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
ביצוע מושלם. משפחת קליינשטיין, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

בומבת הסיום היתה פרק נוסף במערכון "חירטאקוס" – שלקח תפנית מעניינת (אולי בהשפעת ההצלחה הוויראלית של "גחלת נעורים") ומסיפורם של היורדים לאותו אי ביוון – הפך לסיפורו של יהודה חן, שממשיך לשמש פארודיה מושלמת על עולם המוזיקה העברית. הפעם, במקרה שבו הוא נתפס על חם כמי שגנב את "גחלת" מזמרת יווניה בשם פוליקריה (הקריצה ברורה), עד כדי כך שהוא נאלץ לפתוח הדסטארט ולבקש עזרה ממעריציו הישנים. איפשהו בין התובנות הפוליטיות, יצאה כאן תובנה תרבותית נדירה על ה"האזבינס" של המוזיקה המקומית, וזה תמיד טוב.

ההולוגרמה של המדינה. הפרויקט של רביבו, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
ההולוגרמה של המדינה. הפרויקט של רביבו, "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

בעיקר, נדמה לי ש"ארץ נהדרת" חזרה מהפגרה מעט רעננה יותר. האנרגיות של התוכנית השתפרו, הרבה יותר דברים הצחיקו באופן אינסטינקטיבי, ובעיקר יש תחושה שאחרי כמה שבועות של דשדוש בעולם המציאות – יש ל"ארץ" במה לנעוץ שיניים וזה התבטא גם באיכות התכנית. עכשיו, אינשאללה, נקווה שיהיו קצת יותר בשורות טובות – ושנוכל להתעסק שוב בהולוגרמות ובסקיבידי.

דה הילז אר אלייב! "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)
דה הילז אר אלייב! "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)