הכתם של כולנו: הסאטירה חזרה ל"ארץ נהדרת". זה לא היה מצחיק

זה היה שבוע טעון מאוד. הידיעה הסופית על הקרסת שלב ב' בעסקת החטופים, התפתחות פרשת "קטארגייט" והשילוב בין חזרת ההפיכה המשטרית ופיטורי ראש השב"כ והיועצת המשפטית לממשלה – שמו עוד שכבה ועוד שכבה של דיכאון על הלב. ואלה היו ימים שבהם הרוב הנבוך חיפש פורקן לתחושה הזאת – את ההרגשה שהוא לא לבד. מאחר ובאולפני האקטואליה אין באמת את הדבר הזה, המקום האחרון שבו האפשרות הזאת קיימת הוא "ארץ נהדרת", שבעבר ידעה לקלוע לתחושות של הציבור ודווקא בעונה הזאת פגעה בול הרבה פחות. בפרק ששודר אתמול (רביעי), התחושה הייתה שמשהו מהעוקץ הסאטירי שהתעמעם בעונה הזאת חזר בגדול.

>> תתנגדו. תסרבו. וזיכרו: תל אביב היה המאחז האחרון של התקווה
>> אתה הראש אתה אשם: כבר ראינו את הסדרה הזאת. וגם את יהודה לוי

זה קרה החל ממערכון הפתיחה – "מערכון הכתם", שבו נתניהו חוגג-לכאורה את הניצחון שלו ב"מבצע לחיסול האחראים לשבעה באוקטובר"; הלך הלוי והלך גלנט ועכשיו גם הולך רונן בר. ולכאורה הכל בסדר, עד הרגע שבו הוא מביט למראה ורואה שם את הכתם הצורב על המצח. אחר כך הוא אומר על המראה שהיא שמאלנית, חתרנית ושהוא איבד בה אמון, לפני שהוא זורק אותה ארצה.

זה היה רגע חשוב של "ארץ נהדרת" – כי לפעמים היא גם מצליחה לשמש קול. לא רק לשקף את המציאות אלא גם לנקוט עמדה. וזו הייתה דרך מאוד טובה לבטא את האמת הכמוסה שמנסים לטשטש פה: מנתניהו נשאר טיפוס מבוהל (גם העיגולים השחורים מתחת לעיניים חזרו), מסוכסך, שמחפש להאשים את כולם ולא מוכן לקחת אחריות בעצמו.

"ארץ" הגיעה הפעם עם פאנל פוליטי ארוך מהרגיל, כשיתר התכנית (החלקים היותר קלילים) קצת דוללו באופן טבעי אחרי ההתפתחויות. הספיקו לעבור שם על לא מעט נושאים – החזרה ללחימה, שובו של בן גביר (שסובב את הסכין עם הכניסה והשיר "תחזור" של רוני דלומי, זה שמיועד לבנים אחרים שחוזרים), וגם החזרה של גדעון סער לליכוד. 

עם זאת, דווקא פרשת "קטארגייט", בעיניי הנושא החריף ביותר שנמצא על סדר היום (בכל זאת, יש פה אשכרה כסף קטארי ששימן אנשים בתוך לשכת רוה"מ באמצע מלחמה), מוזכרת רק ברמז ולא נשלפו שם הסכינים האמיתיות. אפילו ביום שבו נחשפו פרטים חדשים, חשבון הטוויטר של "ארץ" שלף את המערכון הישן עם איינהורן ואוריך, למרות שהייתה תכנית חדשה באוויר והנושא עוד לא עלה במלוא העוז. זה לא ש"ארץ" חוששת לגעת בנושא, היא בהחלט מזכירה אותו, ביותר מדרך אחת (ע"ע השיר "נזמר נא את שיר אלי פלדשטיין"); אבל יש תחושה שקצת נרתעים שם מהכובד של הנושא או מסבכי הפרשה, אבל בעבר הצליחו לבאר ב"ארץ" פרשיות לא פחות מסובכות. נדמה לי שיש כאן הזדמנות לנעוץ שיניים במשהו שבהחלט שווה את הטיפול הסאטירי, לא פחות מאשר עוד חיקוי של בן גביר או יאיר נתניהו.

עוד התייחסות מעניינת היתה לבני גנץ – הנציג האופוזיציוני היחיד שהיה אתמול בפאנל (ליאיר לפיד ויאיר גולן אין זכר, כנראה כל אחד מסיבותיו), והחצים בהחלט הופנו גם אליו. מה שהובלט במיוחד היה חוסר ההלימה המובהק בין הפראות וההשתלחות של גוטליב ודיסטל, לבין הנימוס והג'נטלמניות של גנץ. מעין קריאה ברורה של "ארץ" את המצב שבו זה לא באמת כוחות: צד אחד מפר את כל הרסנים, דורס את כל החוקים ומפרק הכל, וצד שני מבקש ממש יפה שיחזרו בהם. חומר למחשבה לגנץ, ואולי גם לחלקים במחנה שמאחוריו.

מי שכן הצליחו להוות מאורות קומיים בפרק לא מאוד מצחיק היו כמה דמויות שעבדו יפה – גולדקנופף של שרון טייכר עם מקהלת "בשלטון הכופרים", קרן מרציאנו (שני כהן) שהיא תמיד ברכה, ניסים ואטורי של זרחוביץ' שהצליח להיות משעשע במיוחד ואפילו ירון ברלד שקצת סורס בעונות האחרונות של "ארץ", אבל הפעם משהו מהקלאמזיות הישנה (והטובה) חזר בעזרת "תופי המלחמה".

מעבר לזה, אין הרבה על מה לדווח. התוכנית אתמול כמעט ולא יצאה למערכוני חוץ או הברקות יוצאות דופן – היה שם מערכון די חמוד על התרומות למורים, עובדים סוציאליים ורופאים שקוצץ להם הכסף בשביל התקציבים של גולדקנופף, אבל כל היתר – גם מערכון החות'ים מול טראמפ, גם מוכרי החיות וגם תמיר בר עם המצלמה המשוטטת – לא באמת המריאו. ל"ארץ נהדרת" אין רק תפקיד בידורי-סאטירי, אלא גם תפקיד חברתי-נפשי. יש בה משהו שבמיטבה – למשל, בתוכנית אחרי אישור עילת הסבירות – מצליח להשמיע קול חשוב, להביא אמת מרה למסך שבתקשורת מסביב לא תמיד דואגים להבליט. התכנית הזאת בהחלט הגיעה עם המטען הזה, ואפילו נתנה כמה תשובות סאטיריות טובות. אבל נדמה שאת הצעקה האמיתית השאירו להפגנות בירושלים – עד שמתישהו, גם להם באמת יימאס.