נדמה שאת הטון הדומיננטי בפרק ה-12 של "ארץ נהדרת", ששודר אתמול (רביעי), אפשר לסכם דווקא במשפט הלפני אחרון שיצא למגיש, אייל קיציס, מהפה. "אנחנו נהיה כאן ברביעי הבא – או שלא. עדיין מחכים לראות מה טראמפ יחליט". גם בהקשר הזה, נדמה ש"ארץ" מצליחה לגעת ברגש הישראלי הקולקטיבי: מצד אחד, הזמן ממשיך ללכת, אבל במקביל כולנו מרפרשים את עצמנו לדעת בניסיון לדעת: מה יהיה?

>> בחרנו לשלוח לאירוויזיון גבר ישראלי קלאסי. מה כבר יכול להשתבש
>> אביר חלומותינו: כמו "משחקי הכס", רק בקטן, עם בדיחות פלוצים

חוסר ודאות בדרך כלל לא עושה טוב ל"ארץ נהדרת". היא במיטבה כשיש נושא ברור ומרכזי שאפשר לנעוץ בו שיניים. אבל הפרק הנוכחי התקיים בתוך המציאות המבולגנת והיה מבולגן בעצמו – קצת מועצת השלום, קצת נושאת מטוסים אמריקאית, קצת האופוזיציה (עוד נגיע לזה); התחושה היתה של היעדר פוקוס, מה שקצת הוריד מהאנרגיות (המעולות) שפגשנו בפרק הקודם.

דבר בהחלט שוחזר גם הפעם: אלמנט הבדיחה החוזרת. בפרק הקודם זה היה טראמפ וההתלבטויות שלו, הפעם זו הייתה נסרין – אפרופו פרשת העימות בין בן זוגה לפדוי השבי רום ברסלבסקי. נסרין הופיעה שוב ושוב במהלך הפרק (תחת הסיסמא "אתה רוצה בלגן? בוא נעשה בלגן"), וזה בהחלט עבד והיה משעשע. כל היתר? מערכון הפתיחה שכלל את גלי בהרב-מיארה נשא פרמיס מעניין ופוטנציאל מצמרר, אבל הפאנץ' לא התלבש; גם קטאר וטורקיה משקמות את עזה יכול היה להיות יותר עוקצני וסאטירי.

מה שבאמת עמד בלב הפרק הוא ההתייחסות הברורה לאופוזיציה ולמנהיגיה. בנט, לפיד, אייזנקוט, גנץ, ליברמן ויאיר גולן – אותו משושה לא ברור שמוביל את מי שאמורים להיות האלטרנטיבה – התארחו בפאנל הפותח והמחישו את בעיות המנהיגות במרכז-שמאל. עוד הבהרה של "ארץ נהדרת" לפיה הם אמנם תוקפים בחמת זעם את הממשלה, אבל לא מחויבים לצד הפוליטי ההפוך. בטח לא מראש.

פאנצ'ים כמו גנץ שאומר "אני לא רוצה ממשלה עם ערבים, וגם לא עם בן גביר הגזען – שלא רוצה ממשלה עם ערבים" מדגישים היטב את הדיסוננס: אנשים שמתיימרים להחליף את השלטון, אבל לא מסוגלים להחליט (ליטרלי) איפה הם יושבים ומה הם אומרים. יש כאן מסר ברור לאנשי האופוזיציה: תתאפסו על עצמכם, כי אנחנו אמנם יותר קרובים אליכם מאשר לממשלה הביזיונית שמנהלת אותנו, אבל גם לנו מתחיל להימאס מחוסר הכיוון וחוסר עמוד השדרה. ועד שמופיע מישהו שיש לו עמוד שדרה, עושים קולות של סלכלום ומנתקים לו את הטלפון.

מה שמעניין במיוחד התחבא דווקא בחלק שבו יאיר גולן מופיע – כאשר הוא מקפיד לדבר בשם הדמוקרטיה וחופש הביטוי, ואז קיציס שולף את הרצון של גולן לסגור את ערוץ 14 (למרת שגולן הבהיר שזו לא הייתה כוונתו) – וגולן הגיב: "זה בגלל שהם הגזימו עם חופש הביטוי". הגנה מעניינת על הזכות של ערוץ 14 (שהותקף לא מעט על ידי "ארץ" בשבועות האחרונים) להתקיים, דווקא מצד יריבים.

בחלק השני, היותר בידורי, עמד במרכז האירוע שהתקיים יום קודם – גמר "הכוכב הבא" והניצחון של נועם בתן שייצג אותנו באירוויזיון. כאן ראינו את הלימבו הידוע ש"ארץ" עושה עם גוף השידור שלה, קשת: מצד אחד מקדמת, במידה מסוימת, את המוצר; ומצד שני יודעת לשלוח את חיצי הביקורת וההגחכה, הפעם בעיקר כלפי רותם סלע שלא יודעת באיזה סדרה, מבין ה-952 שלה, היא נמצאת. קצת מוזר היה להציג את אסף אמדורסקי כ"שופט הקשוח", כשהוא מזמן לא ממש כזה.

בתן, בכל מקרה, הופיע בגילומו של אמיר שורוש ושווה לציין שלצידו, הייתה רק שירה זלוף. שתי המועמדות האחרות לא זכו לדמות – מה שאולי מעיד משהו גם על החוסר שלהן בסיפור טוב שאפשר היה לצחוק עליו (או להתייחס אליו). מי שעוד זכו בדמותם הם אסף ליברמן ועקיבא נוביק – שני העיתונאים הרציניים שהפכו למגישי האירוויזיון. החיקוי שלהם היה מדויק ומצחיק מאוד, ואחד מרגעי השיא הבולטים המעטים של התכנית ששודרה אתמול.

למעט הבלחות, "ארץ נהדרת" דשדשה הפעם. זה היה פרק פחות טוב שהושפע מאווירת חוסר הוודאות מסביב. פרק של מדינה בדרך, רק כזו שלא ממש יודעת לאן הולכים. אם בשבוע שעבר חשרת המלחמה והחרדה מהפעולה המיידית ייצרו אש ורצון בפורקן, הפעם נמנמנו מול איומי הסרק ותופי הטם טם שמתעקשים להכות בהם בחדשות. אז יש לנו ארץ נהדרת – או שלא, תלוי מה טראמפ יחליט. שורה אחת שסימנה את הטון של הפרק כולו – וגם של מצב הרוח הלאומי של הצופים, לקראת סוף ינואר 2026.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה ישראלית