זה היה שבוע שבו נדמה שכל המסיכות הוסרו. ממשלת ישראל שמה זין סופית על קורבנות ה-7.10 והחליטה להקים ועדה פוליטית שתכסת"ח אותה ותאשים את כל היתר, פלדשטיין ואוריך נתפסו כשהם מוכרים הודעות מנוסחות לעיתונאים (שבולעים הכל בתיאבון), והמשימה הכי בולטת על הפרק של שר הביטחון היא לסגור תחנת רדיו מצליחה ופופולרית. כמו שכתב המשורר –הכל פה משובש, הכל פה השתבש.
>>למרות שהמופע החדש של דייב שאפל עדיין מצחיק, הוא בעיקר עצוב

ומה שהכי בלט בפרק האחרון של "ארץ נהדרת", ששודר אתמול, הוא דווקא מה שלא היה בו: הקצנה. אם פעם עוד היו צריכים לקחת את אביגדור ליברמן, עוזי כהן, הירשזון או את בנט ולהפוך אותם לקריקטורה – לשים בפיהם משפטים מוגזמים, לאפר אותם אחרת, להשתמש במוזיקה מפחידה – היום פשוט כבר לא צריך. בקטע הראשון של התכנית, זה שבו הוצגו השרים שדנו בוועדה הפוליטית, לא היה שום צורך להגזים את הדמויות של סטרוק, לוין, סילמן, סמוטריץ' ונתניהו. אולי קצת עם הדמות של ואטורי.

המציאות עולה על כל סאטירה. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

רוב הטקסטים הסתמכו על דברים שנאמרו במציאות – כולל הרגע המסכם של המערכון, כשנתניהו והקטארי יושבים אחד מול השני, ומדקלמים מילה במילה את הדיאלוגים של אלי פלדשטיין ויונתן אוריך. המציאות סאטירית הרבה יותר מכל מה שהתכנית תכתוב. והרבה יותר כואבת. למעשה, נדמה ש"ארץ נהדרת" אפילו טיפה "מנחמדת" אותם – לא מתוך רצון להגן עליהם, כמובן, אבל העובדה שהם משוחקים ע"י שחקנים כל כך אהובים (עלמה זק, רועי בר נתן, שני כהן, מריאנו) טיפה מרככת את הכעס שהם מעוררים. ואז אתה נזכר שזה מה שהם עושים במציאות, רק עם כותבים הרבה פחות טובים. ואז בא הכעס.

מול השבוע הכאוטי שעברנו, "ארץ" מצאה רעיון מסדר ששואב מטקסי הפרסים השנתיים, ובעיקר משמש כפארודיה על יוזמה ממשלתית שהופכת לפארסה – טקס פרסי הקולנוע החדש שהקים השר מיקי זוהר. "טרלול השנה" היה הפרס, בו הוצגו נושאים חשובים כמו ביטחון וחינוך, וגם הוצג כמה הממשלה שוב ושוב בוחרת להתריס במקום לפתור בעיות. מי שהולך על סגירת גל"צ במקום טיפול בבעיות הביטחון, שממנה את צבי סוכות ליו"ר ועדת החינוך במקום להתמודד עם הבעיות של המערכת, שממציא יוזמות מופרכות על תנינים במקום לעצור את הדם שנשפך במגזר הערבי.

בומברדילו קרוקודילו. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

הסאבטקסט ברור: לממשלה כבר אין רצון, או מטרה לשרת את כלל האזרחים. היא נועדה אך ורק להטריל – או לטרלל – את הציבור שלא הצביע לה, להעלות לאוויר יוזמות נפוחות וחסרות בסיס, פשוט כדי לזכות בפופולריות קלה ובקולות בפריימריז. וכל זה כשבמקביל הפקקים, המחירים וגם האיומים הבטחונים רק עולים כפורחים ככל שהזמן עובר.

פיק אנרגטי מסוים נרשם דווקא בסגמנט שעסק בסגירת גל"צ – והוא קרה עם שובו (המבורך) של רזי ברקאי, בגילומו של ערן זרחוביץ'. הדמות של ברקאי לא הופיעה רבות ב"ארץ", אלא בנקודות מאוד ספציפיות – והפעם הוא גויס, בעל כורחו, לטובת התחנה הצבאית שהוא הסמל המובהק שלה. הרפרנס המקסים לסרט "הלהקה" (עם סצנת הלבן המפורסמת של אלי גורנשטיין) היה רגע שהדליק מחדש את האנרגיות של הפרק – שלא התעלה לרמה גבוהה, בוא נודה, ובהחלט היה קטע ששווה לזכור.

"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

בעיניי לפרק היו עוד שני שיאים עיקריים: אחד הוא מערכון ה"הומקאסט", שהגיע סוף סוף לתופעה במסגרתה שלכל ישראלי (חוץ ממני) יש פודקאסט שבו הוא שופך את ליבו ומספר על חייו. בדרך, המערכון הצדדי והקטן הזה האיר גם את התקופה שבה אין סודות – הכל מתקיים בגלוי, כולל הווידויים הכי אישיים ואינטימיים, הכל מוקלט לעיני כל, עם מיקרופונים תואמים ואווירת עאלק-ג'ו רוגן.

והשיא השני הגיע בסיום, והוא היה בעיניי החלק היותר הולסום של הפרק. וזה היה הסגמנט שבו תמיר בר נשלח לעסקי המילואימניקים, כדי לצלם להם פרסומות רשת. זה מתחבר, כמובן, ליוזמה שערוץ 12 דוחף – הקריאה לסייע לעסקים שמוחזקים על ידי החיילים ששירתו אותנו. אבל מה שיפה ביוזמה הזאת, זה שמעבר לאקט עצמו – שהוא בהחלט ג'נטלמני – היא עשתה עוד שני דברים. הראשון הוא ידעה להצחיק, ולצחוק על פרסומות הרשת הדי מגוחכות שאנחנו רואים, על החוסר המובהק בסטייל (או בכתיבה) ועל האבסורדיות שבמסגרתה הם צוברים פופולריות.

זה מה שנשאר. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

והדבר השני, ובעיניי היותר חשוב, הוא שזה המשך ישיר של מערכוני אשר בקריית שמונה או עם משפחות החטופים. תמיר בר השתמש בהומור ובמגניבות הטבעית שלו כדי לספר את הסיפור של מי שנשאר מאחור – של החיילים שנתנו 500 ו-600 ימים למען כולנו, וחזרו לעסקים בבעיות כלכליות, כאלה שנדרשים לעזרה מהאזרחים. אם תרצו, כך נסגר המעגל של הפרק הזה. מה שהתחיל עם אותה ישיבת ממשלה מגוחכת, שבה הפוליטיקאים עסקו בעיקר בעצמם ובאיך כולם אשמים חוץ מהם – נגמר באנשים שהממשלה אמורה לדאוג להם, ונשארו בלי תשובות.

מה המסר של "ארץ נהדרת" בעונה הזאת? לצד הצורך להצחיק יותר (מה שבהחלט עובד – ע"ע יובל סמו בחליפה של תנין), הוא אולי שכבר אין מה להגזים. "ארץ נהדרת" פעם השתמשה בפימות ובטקסטים שלה כדי לנפח פוליטיקאים ולהמחיש את עליבותם – הפעם היא פשוט צריכה לתעד אותם. צדק מודי בר-און ז"ל, שאמר בשעתו: מה שהתחיל בתור סאטירה, גומר בסוף כדוקו. רצינו "הריקוד האחרון", וקיבלנו ריקוד על הטיטאניק.

• המסך
• ארץ נהדרת
• קשת
• סאטירה