נחטפנו: הפרק הכי מצחיק של "ארץ נהדרת" הוא גם הפרק הכי עצוב

כיאה לפרק של אתמול (ועוד נגיע לסיבות), כדאי הפעם להתחיל מהסוף: זה היה הפרק הטוב ביותר בעונה הנוכחית של "ארץ נהדרת". עונה שהחלה עם כמה פרקים טובים ואחר כך נחלשה מאוד, הגיעה לשיא מסוים בפרק ה-18 שלה – כשהסוף נראה באופק. אולי זו הרוח הגבית מהמחאה, אולי ההתעלות לגודל השעה – אבל בפרק ששודר אתמול, "ארץ" הצליחה למצוא את התמהיל הנכון לתוכנית סאטירה בתקופה הזאת, והצליחה להיות גם מצחיקה וגם עוקצנית, גם סרקסטית וגם רגשית – תמהיל סבוך ועדין שרק תוכנית ותיקה כמו "ארץ נהדרת" יכולה לייצר מול הקהל שלה.

>>

בפרומואים, הובטח שהכותרת של הפרק תהיה "החזרה ל-6 באוקטובר" – מה שאולי הבטיח קו עלילתי של רטרו, אבל בעיקר התכוון לחזרה מהותית. נושא העל של הפרק היה אותה מלחמה ב"חזית השמינית" – החזית הפנימית, מול הדמוקרטיה וה"דיפ סטייט", כביכול. באופן שהתלבש בול על הנאום הפרנואידי של נתניהו אתמול במליאת הכנסת, לב הפרק היה אותו "קבינט" – שבו נתניהו, ישראל כץ, בן גביר, מירי רגב ויריב לוין מתכננים את המתקפות – לא על האויב האמיתי, אלא על האויב המדומיין. זה שיותר חשוב להם בשעה הזאת.

בעיקר, יש תחושה שהאנרגיות שוב נכנסו לעורקים של "ארץ נהדרת" – יותר מדי פרקים בעונה הזאת שהרגישו קצת מנומנמים וחסרי פוקוס, אבל הפעם באמת שכמעט כל פגיעה היתה בול. פרשת הריגול הקטארי זכתה לאזכור (משעשע מאוד), וכך גם הכתם שלא יורד מהמצח של נתניהו כמוטיב חוזר, ושני מערכוני חוץ טובים מאוד – אחד שעשה טייק אוף על האקזיט המוצלח של וויז (למרות הפספוס הדי מובהק של המטאפורה ושמה "מסודרים" – כמה מהיוצרים נמצאים ממש בחדר הכותבים שלכם), והשני שהציג את השעשועון "מי יהיה היועמ"ש הבא" שהתבסס על המחליף של גלי בהרב-מיארה.

בהרב-מיארה עצמה, בגילומה של עלמה זק, היתה הברקת הליהוק בפרק הזה – לא חיקוי מרשים (בינינו, אנחנו לא בדיוק יודעים איך בהרב-מיארה נשמעת), אבל כן כזה שהצליח להעביר את מה שמצחיק בעימות בינה לבין הממשלה, בלי לוותר על העקרונות הסאטיריים ועל הרדיפה הפסיכוטית של היועמ"שית (בזמן שיש לנו כמה משימות קצת יותר חשובות). פספוס קטן היה בדמות הבחירה בשיר "בואי גלי" – אני יודע שנהוג לסיים קטעים בנאמבר, הפעם לדעתי היה שווה לוותר על זה.

באופן כללי, ההצגה של הממשלה היא ברורה – מדובר באנשים שחצו את הגבול מסתם ימין קיצוני פשוט למשחקים בקונספירציות, וניסיון ברור להסיט את האש מהמחדלים שלהם לטובת "האשמים האמיתיים" – שהם כולם, חוץ מהם עצמם.

סוגייה מעניינת נוספת היתה הצגת האופוזיציה – הפעם דרך צמד "היאירים", לפיד וגולן. ונדמה לי שהתסכול המוצדק שהגיע לממשלה ולחוסר האחריות שלה, הגיע הפעם גם לראשי המחנה המתנגד. גולן ולפיד, הגם שהצליחו מאוד להצחיק (הדמות של עומר עציון כגולן – הברקה), נראו כמי שקצת כמו הממשלה, משחקים בהצגה של אופוזיציה, יודעים לצעוק הרבה אבל לא להיות קונסטרוקטיביים מספיק, ובעיקר כאלה שהנהיגו אופוזיציה שגם בזמן המלחמה הקשה וכישלונות הממשלה רק מגדילה את הקואליציה האסונית, ולא מקטינה אותה.

האנרגיות הטובות של הפרק נמשכו גם לפאנל השני – שהפעם הוקדש למעין "גאווה ישראלית"; מצד אחד גל גדות אפרופו הסרט "שלגיה" (שבה היא גויסה לשמש כמרשעת) ורייצ'ל זגלר (כולל כל בדיחות הגמדים בלקסיקון), ומצד שני זופי אבדיה – על רקע ההצלחה של דני ב-NBA. בעיניי, שניהם הצליחו להיות מאוד משעשעים ולעבוד בצורה קומית – גם אם קצת יותר קלילה מהכבדות המסוימת שהותיר החלק הראשון.

אבל סוד הקסם של הפרק הזה נעוץ בשני הקטעים שסיימו אותו – הראשון הוא הרגע שבו עומר ונקרט, שחזר משבי חמאס, מתארח במונית של אשר. ושוב, הבחירה בדמות של אשר למעין "מחבק לאומי" מוכיחה את עצמה. לא רק שהדמות של אשר היא שוברת קרח מצוינת מול אנשים שחוו את הדברים הכי קשים, גם האמפתיה של יובל סמו כבנאדם עובדת נהדר, ומצליחה – בעטיפה של ממתק ומונית ודיבור קצת עילג – להוציא מסמך אנושי חזק, שאולי דווקא בגלל העטיפה הקלילה הכניס משהו קצת יותר כואב בבטן.

הטקסטים של ונקרט הדהדו לי מאוד את הפרק של אלי שרעבי ב"עובדה": גם כאן, למרות האכסניה היותר קלילה שהיא "ארץ נהדרת", ראינו מבין השורות והצחוקים את הכאב, ואת התחושה המדממת של האזרח שנפל בשבי. זה תובל עם המון הומור – לא רק של סמו, אגב, אלא גם של ונקרט וההורים שלו; אבל המסר היה ברור – החטופים עדיין שם, והם הדבר הערכי והחשוב באמת, וזה המסר שאיתו הולכת "ארץ" כל העונה. ובצדק.

אבל הבומבה האמיתית, הגול בדקה ה-90, היה דווקא המערכון שסיים את התכנית. בדרך כלל, מערכוני "הבעיטה בבטן" מגיעים בהתחלה – הפעם הם נשמרו לסוף. למה? אולי כדי בכל זאת לזעזע, אחרי פרק יחסית קליל ודי מצחיק. זה היה המערכון שבו שני שבויים נמצאים במנהרות של עזה, וחמאס ככלי עינוי – בוחר להראות להם את הטלוויזיה מהארץ. את פיטורי ראש השב"כ, את הריקודים של גולדקנופף בחתונה, את הצווחות של גלית דיסטל על בימת הכנסת ואת נאומי ה"דיפ סטייט" החולניים של ראש הממשלה.

זה היה הרגע שבו הפרומו בכל זאת התממש – נדמה לי ששם הובהר מהי אותה "חזרה ל-6 באוקטובר", ושמי שמנהיג אותנו (ועליו האחריות) חוזר בדיוק על אותן שגיאות שהביאו אותנו לרגע הזה: התקפות חוזרות ונשנות על הממסד הישראלי, זה שאמור להחזיק אותנו מתפקדים; התנגדות לכל מה שעושה אותנו חזקים, פילוג ושיסוי, ומעל הכל שוב תחושת חוסר האחריות הזועקת לשמיים. זה היה הפרק הטוב ביותר בעונה הזאת של "ארץ נהדרת", גם בגלל שהוא הצליח להביא את האמירה הכי נוקבת שהתוכנית הביאה השנה בשילוב בין שני מערכונים קצרים. מצד אחד חיבקה את החטופים ומצד שני הראתה מדוע הם עדיין בשבי. וכך, הפרק הכי מצחיק של "ארץ" – הפך, בסופו של דבר, גם לפרק הכי עצוב.