חלאס עם הפוליטיקה: כמו המדינה, גם "ארץ נהדרת" זקוקה לשינוי

אחרי תקופה ארוכה של מציאות מלחמה סטטית, משהו השתנה אתמול: הסכם הפסקת אש נחתם מול לבנון ו"ארץ נהדרת" נקראה לדגל. במשך תקופה ארוכה הקיפאון והדשדוש בחיים האמיתיים השפיעו גם על התוכנית, ועכשיו הייתה הזדמנות להתעלות. וחייבים להודות: ההזדמנות הזאת התפספסה.

>> חייכו: 9 סיבות לשמור על אופטימיות בנוגע לטלוויזיה ולקולנוע בישראל
>> יש לנו סיטקום פיל גוד ישראלי ועדי חבשוש היא המלכה החדשה שלנו

אפשר היה לראות את זה כבר במערכון הפתיחה: הסצנה של נתניהו עם ראש הרשות מהצפון ובמקביל עם מי שנראתה כבת דמותה של עינב צגנאוקר – כשהוא מנסה להסביר להם בגמלוניות למה בצפון הפסקת אש זה כן בסדר ובעזה לא – הייתה מפוספסת. בעבר "ארץ" ידעה להתמודד בצורה הרבה יותר טובה עם אירועים כאלה. הפעם זה היה נעדר סאבטקסט וקצת מבאס. גם הפאנל הפוליטי הראשון התחיל בסימן ירידה. הדמות של ברלד כישראל כץ מעוקרת ונעדרת את הטירוף הברלדי הטיפוסי, גם איתמר בן גביר של שחר חסון בעיקר משעמם. זה לאו דווקא באשמת "ארץ" – בסופו של דבר, העיסוק בתחום הפוליטי לא יכול להימנע מהצבתם של הפוליטיקאים – ואלה די נמאסו. מזל שהחיקוי של יואב גלנט חזר, וקצת הציל את המצב  וגם נס וסטילה, כרגיל, הצליחו להעלות חיוך מסוים.

סימן העלייה התרחש דווקא ביציאה למערכון האמצע – "מערכון יוניפי"ל", מעין המשך למערכוני ההסברה של העונה הקודמת, היה הברקה לא קטנה שהמחישה את הניתוק של החיילים האירופאים מול פעילי חיזבאללה, כפי שהוא נתפס מעיניים ישראליות. מיד אחריו הגיע החלק החזק של התוכנית, עם העיסוק בשר התקשורת קרעי ובניסיונות לסגור את התאגיד. היתה שם סולידריות, אבל במקביל גם הופנתה ביקורת (מוצדקת) כלפי התאגיד עצמו, וכלפי מי שמככבת בו על בסיס יומי: איילה חסון, שמדבררת את הקואליציה, רק כדי לגלות שזה לא ממש עוזר כשהממשלה רואה בתקשורת אויב. החיקוי של יניב ביטון לחסון עבד בול והצליח להמחיש את הרנדומליות של המהלך הפתאומי לסגירת השידור הציבורי. הראיון עם הפסל של בוז'י הרצוג חתם את הסקשן הפוליטי שטיפס בהדרגה לקראת סיומו.

אחרי הפסקת הפרסומות, הגיע הפאנל השני ("התרבותי"), שתמיד החשבתי בתור החלק האולפני היותר טוב של התוכנית, בטח בתקופה האחרונה. גולת הכותרת אמנם היתה הכבש השישה עשר, ותכף נגיע לזה כמובן, אבל עוד קודם לכן היה שם מערכון קטן שעשה את מה ש"ארץ נהדרת" עושה הכי טוב: לפרק טראומות. הסקץ' בכיכובן של גיתית פישר וליאת הרלב כשתי האימהות שמלוות את ילדותיהן בגן השעשועים היה מופתי באופן שבו המחיש את הפוסט טראומה הישראלית, את האנרגיות שבדרך כלל לא נראות כלפי חוץ, והצליח לגעת בהן ברגישות אופיינית.

אחריו בא החיקוי המדוב לכבש השישה עשר שקודם בהתלהבות ברשתות. אגב, זו הפעם השנייה שבה יש חיקוי של הכבש ב"ארץ נהדרת": הפעם הקודמת הייתה בקורונה, אז עוד עם חיקוי נדיר של אייל קיציס ליהונתן גפן ז"ל ושירים כקומנט על המצב. זה גם מה שקיבלנו הפעם מינוס קיציס-גפן, משהו שאפשר היה לחזות מראש (שירים מפעם בעדכון שלהם למצב הנוכחי) ועדיין – למעט כמה קלישאות – זה עבד יפה למדי. ההיילייט של כל פרק היה הטייקאוף על "לילה טוב" ושיר הנושא (החטוף ה-101 הוא זה שאיתו אני לא נרדם). הצליח לנעוץ את הסכין היטב בלב.

הברקה נוספת הגיעה מכיוון בלתי צפוי – החיקוי של נורית ודילן גפן שמגיעים מהפודקאסט "מעניין ת'סבתא" – סטייטמנט מדויק לגבי מקומם של הפודקאסטים בחיינו, בעיקר בדרך שבה הגיב על המשיכה לנוסטלגיה, שמתבטאת גם בערגה הגדולה ל"כבש" ובדרך כלל נגמרת בדברים די מביכים וקרינג'יים. הרמה של הפרק הלכה ועלתה לקראת הבאזר (למעט היעדר פרק חדש של מערכון ה"רילוקיישן"), אבל גם לא התעלתה באמת בשום שלב. יש תחושה ש"ארץ נהדרת", אולי בהשפעת המציאות, מתקשה להתעלות על עצמה – אחרי שני פרקים ראשונים טובים לכל הדעות הגיעה תקופת דשדוש.

קשה שלא להימנע מהמסקנה ש"ארץ" זקוקה לשינוי מהותי במבנה שלה, כזה שיאפשר לה להאיר את הרגעים שבהם היא באמת מצטיינת: כשהיא לא הולכת בתלם הפוליטי הקצת-שחוק שעובד רק כשהסאטירה מאוד מאוד חריפה ודוקרת. כשהיא מביאה סטייטמנטים על המצב דרך מערכוני חוץ ואמירות מקוריות. שם נמצא הזהב והוא מגיע מעט מדי בתוכנית שבאופן כללי, די אכזבה אתמול. על משקל הלהיט שמלווה את העונה הזו, נדמה שכל מה ש"ארץ נהדרת" צריכה הוא קצת גחלת נעורים.