למה קשה לשכנע אנשים לראות "באפי" – ולמה אתם חייבים לראות

26 שנים אחרי שעלתה לראשונה בתור סדרה חלופית (כלומר, כזו שנשלפה באמצע העונה בעקבות כישלון של סדרה אחרת), "באפי ציידת הערפדים" סוף סוף הגיעה לשירותי הסטרימינג – שבע העונות במלואן עלו השבוע לדיסני+. וזו בשורה מהממת, כי מדובר במאסטרפיס שכל מי שאוהב ונהנה מטלוויזיה חייב לראות. ובכל זאת, הרבה מהם לא רואים, והסדרה נשמרה לקהל אוהדים שאמנם הולך וגדל, אבל לא זוכה לקונצנזוס רחב מדי. מי שראה את באפי כבר יודע איזו סדרה מתעתעת זו, איך הרושם הראשוני שלה הוא הטעיה מכוונת, איך הקנקן הפופי והצבעוני מסתיר בתוכו כמה מהרגעים העמוקים והכנים ביותר שנראו על המסך. אבל מי שלא ראה, יתקשה לעבור על כמה משוכות שעומדות בפני הצופה המזדמן. אנחנו פה לעזור – מצאנו את כל הסיבות שבגללן אנשים נמנעים מהסדרה, ותקענו להם יתד בחזה עד שהתפוררו לאבק.

השם

כי באמת צריך להתחיל מההתחלה: "באפי ציידת הערפדים". יאייקס. אין מילה אחת בטייטל הזה שעושה חשק לבוא ולראות, ולמרות שמי שמכיר את הסדרה כבר לא יכול לנתק אותה משמה – אובייקטיבית, זה לא שם טוב. ראשי, שם הדמות "באפי" הוא שריד מהסרט (הלא טוב) של ג'וס ווידון שהיווה השראה לסדרה – אבל בסרט זו היתה צ'ירלידר בלונדינית שמחסלת ערפדים, ובסדרה נשאר רק השם והבלונד -כך שהאירוניה שבשם מעט התפוגגה. שנית, על בחירה האיומה לתרגם "Slayer" ל"ציידת", במקום "קוטלת", המעריצים מתרעמים כבר שנים, ובאמת לא תמצאו את באפי צדה בשום שלב. ושלישית, ובכן… הערפדים.

הערפדים

כן, המוניטין המפוקפק של דמויות האימה המיתולוגיות גם הוא משפיע על מידת הרצון של אנשים להצטרף לצפייה. לפניה היה לנו בעיקר סרטי דרמה ארוכים על דרקולה, אחריה היה לנו בעיקר ערפדים מהורהרים ב"דימדומים" ו-"דם אמיתי", ואז כבר הגיע סבב הפארודיה המוצלח של טאייקה וואיטיטי. מה גם שהערפדים של באפי נראו לפעמים מגוחכים (ועוד על זה בהמשך), אבל עצם קיומם של ערפדים בסדרה – ועוד בטייטל! – הרחיק לא מעט אנשים שלא רצו לראות יותר ניבים מחודדים. וחבל, כי "באפי" משחקת עם קונספט הערפדים באופן מרתק, ומנצלת את הטרואופ באופן היקפי ומבריק, כחלק ממערך דימויים עמוק על התבגרות ומציאת עצמך. אבל למסתכל מבחוץ, אלה סתם עוד מפלצות מוצצות דם.

הז'אנר

למרות שעל פני הדברים באפי נראית כמו סדרת אימה – הערפדים הם כמעט סמל עתיק של הז'אנר – זו הטעיה מוחלטת. היא גם נראית כמו סדרת נוער – ואתם כבר יכולים לנחש שגם זו הטעיה. למעשה, כל הגדרה ז'אנריסטית שתצמידו לה, תחליק ממנה כמו טפלון. זה נכון שהרבה מהז'אנרים הנ"ל מופיעים בסדרה כמעיין תערובת בין אהבה, היפוך ופארודיה על מוסכמות הז'אנרים, אבל בכל פעם שתחשבו שהבנתם מה הז'אנר של באפי, יגיע פרק שרק שיפורר כל תפיסה. וזה כל כך כיף ברגע שמבינים את זה, כי אז פרק מחזמר (קלישאה עייפה, אבל בבאפי עשו את זה קודם) הוא לא רק דבר הגיוני, אלא גם הדבר הכי טוב שאפשר.

הנושא

אוקי, זה חתיכת מחסום – באפי ציידת הערפדים עוסקת בתיכוניסטית שהורגת ערפדים יחד עם חבריה לכיתה ואדם מבוגר אחד שנקרא "הצופה". זה קונספט, אם אשתמש במונחים מקצועיים, פשוט בננה'ז. מאוד קשה להסביר לאנשים שלא ראו את "באפי" עד כמה זה רחוק מהאמת. למעשה, הסדרה היא הכל חוץ מזה – כן, יש קרבות (לא פעם, קורעים מצחוק בזכות הדיאלוג השנון), ויש ערפדים (וחלקם דמויות מורכבות ומבריקות, *אהם* ספייק), אבל לב הסדרה דווקא ברגעים שמסביב לכל הערפדים. הם, למעשה, רק דימוי לשדים שבאפי נאבקת איתם לאורך ההתבגרות – קנאה, כעס, דיכאון, אהבה, מיניות, אובדן וכל מה שכל אחד מאיתנו עובר ועבר על בסיס יומי. היא פשוט עוברת את זה עם ערפדים.

הניינטיז

טוב שמעו, קשה מאוד לדבר על באפי מבלי לדבר על שורשיה העמוקים בניינטיז. נכון, היא שודרה עד 2002, אבל, גם אז זה נראה והרגיש מאוד ניינטיז. ולמי שלא גדל בתקופה וחש נוסטלגיה כלפה, זה עשוי להיות קצת צורם. אז תתרגלו – טלפונים סלולרים הם לא דבר, נשים עדיין הוחפצו בקטע לגיטימי, האווירה היא דור נירוונה פוגש את קלולס והרפרנסים עתיקים. אל דאגה, מתרגלים לזה מהר. לפחות האופנה המחרידה מאותם השנים עשתה קאמבק, אז לראות את סת גרין עם פאוץ' לא יראה לכם כזה מוזר.

הנראות

אין איך להתחמק מזה, במיוחד כי התרגלנו לטוב. כשבאפי עלתה, זה היה רגע לפני תור הזהב הטלוויזיוני שהפך את הטלוויזיה לקולנוע. וכן, באפי קולנועית מאוד, אבל מתוקצבת כמו סדרת נוער ברשת WB. וזה ניכר, בעיקר בתפאורה הקרטונית, בצילום המקרטע ובאיפור הלפעמים מצ'וקמק. בואו נגיד שלא פעם המפלצת השבועית היא בבירור אדם בתחפושת זולה. זה מעיק בהתחלה (ועוד על זה, מיד), אבל מרגע שנכנסים לסיפור כבר לא מחפשים את האיפור המתקלף, וכמו במחזה – שוקעים פנימה ונאבדים בעלילה. חוץ מזה, ככל שהעונות מתקדמות, כך גם רמת ההשקעה הכספית בסדרה גדלה, וזה ניכר.

העונה הראשונה

הנה המשוכה הגדולה מכולן – העונה הראשונה, וגם המעריצים הגדולים יודו בזה – לא משקפת את מה ש"באפי" הפכה להיות כסדרה. בזמן שהסדרה עוד ניסתה למצוא את עצמה, זה הרגיש קצת כמו סדרת נוער טיפה סתמית, עם טוויסט של ערפדים נקטלים. אבל החל מהעונה השנייה – למעשה, החל מהגעתו של ספייק – הסדרה צברה מומנטום, ולא הפסיקה להתפתח ולהסתעף להפיכתה למאסטרפיס שהיא. יש כמה פרקים מוצלחים מהעונה הראשונה, אבל לא תפספו משהו משמעותי מדי אם תתחילו מהשניה. מקסימום תחזרו אחר כך.

היוצר

זה דיסוננס שגם למעריצים מאוד קשה ליישב: איך אותו אדם שיצר את הסדרה הרגישה, החכמה, המיוחדת, הפמיניסטית ופורצת הדרך הזו הפך לבסוף לג'וס ווידון, האב הרוחני ליקום של מארוול, לפחות עד שיצאו עליו עדויות מדכאות על האופן בו התייחס לקאסט שלו – ובמיוחד לנשות הקאסט של "באפי". זה מדכא מאוד, אפילו מכעיס, אבל חשוב לזכור – אמנם "באפי ציידת הערפדים" נוצרה במוחו, אבל היא נודעת בתור סדרה עם אחד מחדרי הכותבים הכי מרשימים בתעשיה. לאורך 7 עונותיה, יותר מ-20 כותבים עבדו בחדר הזה, ממנו יצאו כמה יוצרים פנטסטיים שבנו קריירות מרשימות: מרטי נוקסון ("אנריל"), רבקה קריישנר ("בנות גילמור"), ג'יין אספנסון ("משחקי הכס") ועוד באמת הרבה. ווידון הוא רק אחד, אל תתנו לו להרוס לכם את היצירה החשובה הזו.

הפאנדום

יש משהו קצת מרתיע בפאנדום כל כך אינטנסיבי, כל כך אוהב. עבור אנשים שלא נדבקו בחיידק הבאפי, זה עשוי להפחיד קצת. המעריצים האדוקים מרגישים כמו "הם", ומי שמתחיל לצפות – גם אם הוא יתחיל מפרקי המופת, כמו המחזמר או "Hush" – לרוב יתקע בכם מבט מוזר וישאל "זהו? על זה כל הסיפור?". רק תזכרו שגם אתם לא התאהבתם מיד, ושגם פרקי המופת עובדים הרבה יותר טוב כמכירים, מבינים ואוהבים את הדמויות. ואם אתם במקרה מאלה שנרתעים מהפאנדום, חשוב לי להזכיר שכולם היו כך, זרים לבאפי, ושהדבר המפתיע ביותר בסדרה הזו היא האופן בו זה מזדחל מתחת לעור מבלי ששמים לב, ואז ברגע מבינים שאתם מאוהבים בסדרה הזו. רק אז תוכלו לראות למה מדובר באחת מסדרות המופת הגדולות אי פעם.

כל העונות של באפי זמינות בדיסני+