מישהו לשתות איתו, או: ההיסטוריה של הבדידות העירונית

האנשים העוברים זה על פני זה בלילה ברחוב אלנבי, פניהם מוארות באור הכחול המוקרן מהטלפונים שלהם, נראים היום כמוטציה שיצרו החיים הטכנולוגיים במאה ה־21, אבל הם רק דגם חדש שיוצר במספנת המלנכוליה האורבנית. מה עושים עם הבדידות הזאת?

פרט מתוך Nighthawks, אדוארד הופר
פרט מתוך Nighthawks, אדוארד הופר
14 בדצמבר 2017

"אח, הביטו על כל האנשים הבודדים!"
(ג'ון לנון ופול מקרטני, 1966)

הדבר המשותף העמוק ביותר בחוויה האנושית הוא הבדידות. לכולנו יש מוח ולכולנו יש הורים. כולנו ניזונים מחומר אורגני וכולנו נושמים חמצן. אבל מה שמגדיר אותנו באמת ועובר כחוט השני בכל הלבבות הפועמים על פני כדור הארץ הוא – בפרפרזה על דוד אבידן – העובדה הפשוטה, החותכת, שאין לנו בעצם עם מי ללכת. ללכת לאן? אל המוות. אנחנו מוקפים חברים ומשפחה, מתחתנים, מביאים ילדים, אבל המרחב הפנימי ביותר שלנו הוא חדר שאין לאיש את המפתח אליו. למעשה, לא בטוח שגם לנו יש את המפתח. זרקו אותנו לשם, נעלו ולקחו את המפתח.

למרבה המזל אנחנו גרים בעיר. בתוך העיר אנחנו גרים בבית. לבית הזה יש לנו מפתח, ואנחנו יכולים לפתוח את הדלת, לצאת החוצה אל הרחוב ולהחליף את הבדידות הקיומית בחברותיות אורבנית לרקע שיר מחזמר דמיוני שבו זרים ברחוב מברכים אותנו "בוקר טוב" ו"מה נשמע", או כך לפחות אנחנו מספרים לעצמנו. לא טוב היות האדם לבדו, אז למה לא יעבור אל הכרך הגדול, להיות לבד עם זולתו?

ברור מזמן שהמגפה של המאה ה־21 היא הבדידות, וכרגיל, בעיר קל יותר להידבק. המחקרים רבים מספור והנתונים מבהילים. הנה מדגם: בדידות מגדילה את סיכון התמותה ב־26 אחוז. היא מסוכנת יותר מהשמנת יתר ומעישון. 75 אחוז מהאמריקאים מרגישים בודדים. שיעור הרווקים והרווקות בישראל הולך וגדל משנה לשנה. אנחנו עובדים יותר שעות ועושים פחות ילדים. המגפה השקטה, קוראים לזה. את השקט הזה אמורה להפר העיר, שמזמנת אינסוף אפשרויות להיפטר מהבדידות. אנחנו מזמינים את חברי הפייסבוק שלנו לתקלוטים בברים שאנחנו חצי נהנים בהם, פותחות איוונטים לימי הולדת וסופרות את האנשים שעשו אטנדינג, מתגברים על החשש לצאת לבד כי בכל מקרה נפגוש מכרים, מהללים את המפגשים האקראיים ברחוב עם אנשים שאנחנו חצי אוהבים, מעלים סלפי לאינסטגרם כדי לקושש לייקים, מתייפים לאוניברסיטה למקרה שנפגוש את הקראש, מתייחסים לשיחות בטינדר כהתרחשות סוציאלית, עושות סמים עם אנשים שהכרנו הרגע ושוכבים עם זרים מוחלטים.

כולי עלמא (צילום: יואב קדם)
כולי עלמא (צילום: יואב קדם)

אנחנו מרחמים על חברינו שגרים בעיירות השינה שבהן גדלנו על הבדידות המזהרת שהם חיים בה, מרוחקים מההתרחשויות האמיתיות, אבל לכל היותר מתייחסים בציניות רומנטית לעובדה שהעיר היא מקום מנוכר לא פחות. הזיוף אחר, הצביעות אחרת וגם הבדידות אחרת. הלבד של הכפר אינו הלבד של העיר. במרחב הכפרי הבדידות שקטה, קונטמפלטיבית, אולי מאיימת. בעיר הבדידות קיצונית, רועמת וגאה. אבל סוף סוף – בדידות היא בדידות. כולם מסביבנו עושים משהו: הרצאה, מסיבה, ארוחה, הופעה, ורק אנחנו לא הוזמנו. אנחנו יכולים להישאר בבית ולהרגיש שהחיים עוברים לידנו או לצאת להסתובב ולעבור ליד החיים. כמו את הפיד, אנחנו גוללים את העיר עד אינסוף רק כדי לא להישאר שנייה לבד עם עצמנו. כי בעיר אפשר להיות בודד אבל אי אפשר להתבודד.

פרננדו פסואה, משורר ההתפעמות הבלתי נדלית מהקיום, הבין מה שמורו ורבו וולט וויטמן – משורר האמריקאיות הגדול, המרחבים והחיים המודרניים החדשים – לא עמד עליו: החיים האורבניים ההולכים וסוגרים עלינו לא בהכרח הופכים אותנו למחוברים יותר איש לרעהו. המפגשים הספונטניים שהעיר מתמחה בהם כל כך הם חרב פיפיות. מצד אחד הם עוזרים לנו להרגיש לא לבד, כמו מכונה שעובדת 24/7 כדי להסתיר את הבדידות שמאחורי העיניים. מצד שני הם חושפים בדיוק את ההפך. וכך כתב המשורר הפורטוגלי בן תחילת המאה ה־20, המהלל הגדול של ליסבון, של הכרך ושל המופלא: "מה אנחנו? ספינות העוברות זו על פני זו בלילה, / כל אחת חיי הקווים של האשקפים המוארים / וכל אחת יודעת על זולתה רק שיש חיים בתוכה ותו לא. / ספינות המתרחקות זו מזו, מנוקדות באור בעלטה, / כל אחת הססנית, קטנה מכל צד של השחור / כל היתר הוא הלילה הדומם והקר העולה מן הים".

מישהו לשתות איתו

הבדידות העירונית אינה דבר חדש ולהאשים את הרשתות החברתיות זה הפתרון הקל. אמנם הספינות העוברות זו על פני זו בלילה ברחוב אלנבי, פניהן מוארות באורה הכחול היוקד של המציאות החלופית המוקרנת ממכשיריהם, נדמות היום כמוטציה שיצרו החיים הטכנולוגיים במאה ה־21, אבל הן רק עוד דגם שיוצר במספנת המלנכוליה האורבנית. המילה הגרמנית Waldeinsamkeit משמעותה "ההרגשה של היות לבד ביער", והיא נכנסת למסגרת הסמנטית של פחד, דאגה ושמחה גם יחד. היינו מצפים למצוא באנגלית או ביפנית מילה דומה שתתאר את ההרגשה של היות לבד בקהל רב בתוך העיר, אבל אין כזאת בנמצא. אפשר אף לשער שלו הייתה, היא הייתה מסתובבת באזורים הסמנטיים של חרדה, מלנכוליה ועצבות, ואולי בזעיר אנפין גם שלווה.

עוד ב־1844 עמד על הניכור העירוני פרידריך אנגלס (המוכר יותר כ"ההוא שכתב עם מרקס את המניפסט הקומוניסטי"), ותהיות על היחסים בין האדם לעיר מלוות את הספרות מאז שיש דבר כזה עיר. למעשה סוגיית הבדידות העירונית הפכה כל כך מובנת מאליה שהיא הבסיס הנתון בכל אזכור תרבותי של החיים בעיר. שורות כמו "בן אדם לשתות איתו, להעביר איתו את הלילה" הפכו מזמן לקלישאה. יונה העגלון ב"יגון" של צ'כוב מחפש לשווא איש שיחה שלו יוכל לספר על מות בנו, הולדן קולפילד ב"התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר מבקש אוזן קשבת אצל טיפוסים שונים ומשונים בעיר שאינם מבינים אותו כלל, ומסיה קוזן כושל בבניית חומת הגנה מפני הבדידות והצורך באהבה ב"חיבוק גדול" של אמיל אז'אר (רומן גארי). כמעט כל גיבור של רומן שמתרחש בעיר מתהלך ברחובות לבדו ומהרהר בבדידותו הקיומית.

כמעט כל סרט שיצא בארצות הברית מאז תחילתו של הקולנוע החדש בשנות ה־70 מציג מונטאז' של עלים מתפזרים ברחוב, מכוניות צופרות, לכלוך מתגלגל ואדם – לרוב גבר – שמחפש תכלית כשהוא מרוחק מחבריו תושבי העיר ואינו מצליח לפרוץ מבעד למעטה הבדידות. צזאר, גולדמן וישראל הסתובבו בתל אביב של "זכרון דברים" עוד לפני שהיה אפשר "להפיג" את הבדידות באמצעות פייסבוק. הם הלכו מדיזנגוף אל הים, מדרום העיר לצפונה, פגשו חברים, מכרים ויזיזות בתנועה בלתי פוסקת וחסרת תוחלת שמשמעות אין לה, ונשארים בודדים גם כשהם יחד.

העיר, שאותה כל אדם מנסה למצוץ עד יובש כדי להיות מישהו, להיות משהו, עלולה להישאר ללא מיץ. האם ולטר בנימין המשוטט בפסאז'ים של פריז לא הרגיש זאת? האם בודלר המהלך ללא מטרה בין הרחובות לא ידע? השיטוט העירוני חסר התכלית שאותו אנחנו מהללים הוא אולי אפשרות להתמודד עם המולת החיים הבלתי נגמרת, אבל הוא בסופו של דבר עניין בודד מאין כמותו, וממש כמו שהוא מנצל את מה שיש לעיר להציע, הוא מעמיק את הריחוק והאדישות של ההלך העירוני.

פתית שלג או בורג במערכת

"אין כנראה תופעה נפשית המאפיינת את העיר הגדולה יותר מן האדישות", כתב כבר ב־1903 הסוציולוג והפילוסוף גאורג זימל, בחיבור המכונן "העיר הגדולה וחיי הנפש". "תופעה זו היא בראש ובראשונה תולדה של הגירויים העצביים המנוגדים, המתחלפים במהירות והדחוסים, שמתוכם נובע כנראה גם האינטלקטואליזם האופייני לעיר הגדולה". חיבוק הדב של העיר – המסעדות, הברים, החנויות, שלטי החוצות, מופעי הרחוב, ההצגות, הסרטים, כל מה שהולם בחושים כדי לטאטא את הבדידות מתחת לאספלט ולגרום לנו להרגיש תבוניים, נעלים ומקוריים – הופך אותנו לסחורות זה בעיני זה.

"כל היחסים הרגשיים בין בני האדם מושתתים על ייחודו של האדם, ואילו היחסים התבוניים מתייחסים לבני האדם כאל מספרים. כך נוהג בן העיר הגדולה בספקים, בקונים ובמשרתים שלו, ולעתים גם באנשי חוג המחויבות החברתית שלו", כותב זימל.

אבל אפשר לסמוך על העיר שתציע תרופה גם לזה. בשנים האחרונות נכנסה אורחת חדשה לתל אביב: הכלכלה השיתופית. השעטנז הזה אמור להחזיר את היחסים בין בני האדם לתחום המוכר, האנושי, האינטימי; לא עוד שוק שמנהל את תושבי העיר, אלא בני אדם ממשיים שמנהלים סחר זעיר, במשותף, לטובת כולם. גינות קהילתיות, יוזמות להשאלת חפצים, אובר, משרדים משותפים, והשיא בצורת מיזם המגורים המשותפים WeLive – מה אנחנו לא עושים כדי לחזור אחורה לעידן מדומיין שבו חיינו כשבט אינטימי. המחאה החברתית של קיץ 2011 הייתה בעצמה ניסיון להילחם בניכור העירוני. מהם אוהלים בשדרה אם לא ניסיון לכונן חיים שבטיים?

המחאה החברתית של קיץ 2011. צילום: זיו קורן
המחאה החברתית של קיץ 2011. צילום: זיו קורן

לא במקרה המרקסיזם נהיה מגניב לרגע בשנים שאחרי מחאות האוקיופיי, אבל הבדידות גדולה מזה וידה על העליונה. מרבית האנשים עדיין מעדיפים להימנע ולדבוק בפינת השקט האנונימית שהקניונים מספקים באופן פרדוקסלי; מעדיפים מוניות, מעדיפים לרכוש פירות וירקות בסופרמרקט ולא להתערבב עם שכניהם בגינה, מעדיפים לצייץ בדיחות על בעלי הכלבים שלידם בגינת הכלבים השכונתית במקום לדבר עמם. חולמים על שיחה אינטימית עם המוכר במכולת השכונתית ומסתפקים בנוחות של AM-PM. אנחנו מתקשים להקריב את אשליית הייחודיות והפרטיות שהעיר מספקת לנו בעבור תחושת משפחתיות.

"מבחינה פורמלית", אומר לנו זימל, "ניתן לתאר את יחסם של בני העיר הגדולה איש לרעהו כיחס של הסתייגות", וכל מי שמעדיפה להתחמק משכנותיה בחדר המדרגות יודעת זאת. העיר גדולה מדי. יש בה יותר מדי אנשים. בלתי אפשרי לחייך לכולם, להנהן לכולם, להיות נחמד לכולם. על כן אנחנו נזרקים לקיצון השני ומתהלכים ברחוב כאילו אנחנו פתית שלג ייחודי רק כדי לא לתת למחשבה שאנחנו עוד בורג במכונת העיר להזדחל לראשנו.

"אילו היו המגעים התמידיים עם אנשים רבים מספור מפיקים תגובות פנימיות הדומות לאלה של בן העיר הקטנה, שבה האדם מכיר כמעט את כל מי שהוא פוגש ומפתח יחס חיובי כלפי כמעט כל אחד, הוא היה מגיע לאטומיזציה מוחלטת; הוא היה נקלע למצב נפשי בל יתואר".

זימל ממשיך וחוצב באיזמל: "ההסתייגות היא הגורמת לנו לא להכיר את שכנינו בבניין מזה שנים, אפילו לפי מראם… זאת הסתייגות שלעתים קרובות – יותר משאנו מודעים לכך – מתלווים אליה איזו טינה שקטה, איזה ניכור ודחייה הדדית… השפעתם של ההסתייגות ושל שוויון הנפש ההדדיים, שהם תנאֵי החיים הרוחניים של המעגל הגדול, אינה ניכרת בשום מקום מבחינת עצמאות הפרט, כפי שהיא ניכרת היטב בהמולה הצפופה של העיר הגדולה; כל זאת מכיוון שדווקא הקִרבה הגופנית והצפיפות מבליטות ביתר שאת את המרחק הרוחני. הצד הנגדי של אותו חופש הוא ללא ספק האפשרות שהאדם עלול, בנסיבות מסוימות, להרגיש בודד ונטוש דווקא בהמולת העיר הגדולה".

רוצים כיכרות כדי לא לשבת בהן

ההמולה הזאת היא דבר שאנחנו נוטים לעודד – לא רק מבחינה תיאורטית אלא מבחינה מעשית ממש. מ"עיר הגנים" של אבנעזר הווארד בסוף המאה ה־19 ועד "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות" הקלאסי של ג'יין ג'ייקובס, האדם חושב תמיד איך לעצב את העיר האוטופית כמרחב של התרחשויות ומפגשים. הנטייה היום היא לעבר עירוב שימושים, ציפוף, מגוון אנושי וקהילתיות. וויליאם ה' וייט מתאר ב"מקום בעיר – החיים החברתיים של המרחבים העירוניים הקטנים" איך ראוי לעצב את המרחב העירוני כך שימשוך אנשים ויעודד פעילות בין אנשים. כיכרות, מקומות ישיבה, עצים, חללים סגורים וחללים פתוחים – המתכננים העירוניים חושבים, או אמורים לחשוב, על כל פרט ופרט כדי להבטיח מעורבות אנושית ואת התאמת העיר לבני האדם. אבל לא בטוח שכל התכנון הזה מתאים לאנשים שמראש מסתייגים זה מזה ורק מחפשים איך לא להיתקל אלה באלה ולהיאלץ לנהל שיחות בשדרות הצפופות בימי שישי.

המחאה התכנונית האחרונה בתל אביב – שבה תושבים מצאו לנכון להתלונן שהשטח הציבורי שאמור להיות מובטח במגדל רוטשילד 22 סגור בפניהם – מוכיח שאולי אנחנו בכלל חסרי תקנה, ושאנחנו רוצות להיות לבד, לא משנה מה. מי שיעבור היום מול חלון הראווה הענק של הבניין המפואר ימצא את שברו של החלום: בלובי יושבים על הספות שנפתחו לציבור אנשים שמביטים אך ורק במסך הלפטופ או הסמארטפון שלהם, כמו נצי הלילה הבודדים בציור של אדוארד הופר שיושבים ובוהים בחלל במקום במי שלידם. האם לכך פיללנו בחוזרנו כבטקס שמאני על המילים הפלאיות "מרחב ציבורי"?

מדי פעם מתקיים באחת הכיכרות המרכזיות בתל אביב אירוע שבו מתקבצים עשרות אנשים זרים, מתיישבים זה מול זה ומביטים אחד לשני בעיניים דקות ארוכות. זו המטרה היחידה של המפגש הזה, והוא יכול להתקיים אך ורק בתוך עיר. כשאנו חולפים זה על פני זה ברחוב נדיר שאנו מיישירים מבט. האינטימיות גדולה מדי. כשהמבטים כן מצטלבים עלול לאחוז בנו שיתוק; מה אני יודע על הבחורה שעברה מולי כרגע? איפה היא גרה? האם היא עוברת פה תמיד? איך זה שעוד לא ראיתי אותה? כמה אנשים כמוה לא ראיתי מעודי במרובע הקטן שבו אני מסתובב? האם היא חושבת עליי את אותן המחשבות? יכול להיות שאנחנו בעצם חברים בפייסבוק?

המפגש המכוון של אנשים במטרה להביט זה לזה בעיניים הוא האפשרות היחידה לרגע של חסד שבו תושבי העיר יכולים להתנקות מההגדרה העצמית, מההסתייגות ומהבדידות, ולהציץ אל תוך החדר הנעול באמת ובתמים. אחר כך הם קמים, בודקים שהם נראים בסדר, וחוזרים לשייט ברחובות כספינות מנוקדות אור בעלטה. אולי זהו הפתרון לבדידות: לא להשפיל את המבט בעוברנו ברחוב, אלא להביט בעיני האנשים שאנו חולפים על פניהם. לצפור בספינה, לפתוח את החלון ולהגיד בלי מילים: אני בודד ואני יודע שגם אתה, ואין בכך כל בושה.