הכוח של "פרויקט משפחות" הוא בסיפורים שמאחורי הסיסמאות

הימים האלו של אוקטובר 2025 מרגישים כמו צומת דרכים. בפעם הראשונה מאז האירוע המכונן של ה-7.10, יש תחושה אופטימית זהירה באוויר – שהשנתיים האחרונות והמטורפות בתולדותינו סוף סוף מגיעות לכדי סיום, או לפחות שינוי, עם עסקת החטופים והפסקת האש ברצועת עזה. והאמת היא שהשנתיים האלה היו רק השפיץ של חמש שנים כואבות במיוחד – אלו שהחלו במרץ 2020 עם פרוץ נגיף הקורונה לחיינו, נמשכו עם מערכות הבחירות הבלתי נגמרות, מבצע "שומר החומות" על השסע שהרחיב, עליית הימין הקיצוני וההפיכה המשטרית, ובסוף גם המלחמה.
>> אחרי שצחקנו: הסטנדאפ האמריקאי מכר את נשמתו לערב הסעודית

את התקופה הזאת לוכדת בכישרון רב הסדרה התיעודית "פרויקט משפחות" של כאן 11, שחזרה לעונה שנייה – או מהדורת 2025, אם תרצו. העונה הראשונה של הסדרה, מבית היוצר של דוד דרעי, שודרה באפריל 2021 – כשנגיף הקורונה החל לאט לאט לסגת, וניתן היה לגעת בפצע שנגע לכל כך הרבה. מדובר ביצירה ישראלית (המבוססת במעורפל על "7 UP" הבריטית) שמתעדת עשר משפחות ישראליות (כולל משפחתו של דרעי עצמו) ואת חייהם במדינה. משפחה חרדית מבית שמש, משפחה חילונית מכפר סבא, קיבוצניקים מגונן, מתנחלים מעופרה – הבלגן הישראלי בלי פילטר אל המסך.

כיוצר דוקומנטרי, דוד דרעי הוא לרוב בן אדם של זום אאוט. מ"הרצל פינת רפאלי" על התרבות העברית, דרך "אללה אסלם" שיצר עם צבי יחזקאלי, ועד לרגע השיא של "סאלח, פה זה ארץ ישראל" שפתחה את הפצע ההיסטורי של המעברות, הוא נוטה להסתכל על החברה מן הפנים החוצה. על התופעות הגדולות, הצלקות החברתיות הכוללות. הפעם נדמה שהוא בחר הפוך, ועבר לזום אין. אקסטרים זום אין, במקרה הזה.

חמש השנים הארורות היו השנים שבהן החדשות הפסיקו להיות הדבר הרחוב הזה שעל המסך, והתחילו לדפוק לישראלים כמעט פיזית על דלת ביתם. הישראלי הפשוט ראה אנשים קרובים לו נדבקים בקורונה, ניהל שיחות על ההפיכה המשטרית סביב שולחן שבת, הכיר אנשים שנפגעו ב-7 באוקטובר, יודע מי מחבריו תקוע במילואים, שמע את הדף הפיצוצים של הטילים מאיראן מחוץ לחלונו. המציאות הכאוטית היא כבר לא משהו סטרילי, כי הוא נוגעת לך ישירות בתוך הבשר. לפעמים כואבת ממש, ובעיקר מטילה צל של חרדה על הכל. זה לא "שם", מעבר להרי החדשות. זה "פה" ממש.

בדיוק את התחושה הזו מתארת "פרויקט המשפחות" גם בעונה השנייה שלה. היד הרגישה של דרעי על ההגה היא זו שהצליחה להביא את הסיפורים האישיים שמאחורי הסיסמאות הגדולות: את הפחד של משפחת עבד אל קאדר מטייבה להתבטא בזמן המלחמה; את משפחת פלד המפונה מביתם בקיבוץ גונן; את משפחת טשומה מראשון לציון, שחוששת מהדפיקה בדלת כי האח הלך להילחם בעזה; או משפחת גוליברוצקי מכפר סבא, שמתלבטת בשאלה הקשה של האם בכלל לשלוח את הילדים לצבא. בעיני, זה הדבר הכי טוב שטלוויזיה יכולה לעשות – לחבר אותך, מהעולם שלך, אל אנשים שכנראה לעולם לא תפגוש בחיים. לחשוב על המצב מזוויות שלא חשבת, לראות את המצב המבולגן דרך העיניים שלהם – ובדרך גם לזהות שבסוף, עם כמה שזה נשמע קלישאתי, אנשים הם אנשים. החרדות אותן חרדות, הפחד הוא אותו פחד, גם אם הוא לובש ופושט צורות שונות אצל כל אדם, לפי מסלול חייו.

יש משהו קצת לא נוח בכניסה הזאת. הריאליטי חידד משהו בנפש שלנו כצופים, כך שאנחנו הרבה יותר ציניים לפורמט "הסיפור האישי המרגש". יותר חשדניים ופחות מתמסרים. אבל מה שיפה ב"פרויקט משפחות" זה שהיא מאפשרת לך, לאט לאט, להסיר את המגננות האלה. להוריד את הקליפות בכל דקה שמתקדמת, ולדמוע באמת מהסיפורים קורעי הלב שמשתזרים בחיים הרגילים של המשפחות בסדרה. לרגע אחד, הוא מאפשר לך להיות קצת יותר אמפתי לסיפורים של אנשים שאתה לא מכיר.

והאבסורד הגדול? בסוף משהו בכאב הקולקטיבי הוא כמעט מנחם. "פרויקט משפחות" מצליחה להיות האנטיתזה המושלמת לשיח החברתי המבאס והמפלג של השנים האחרונות – היא לוקחת את כל האנשים שהתרגלת לראות בתור קלישאה (חרדים, ערבים, קיבוצניקים, אתיופים, רוסים), ומגלה כמה הקלישאות הן ריקות מתוכן. כמה החיים הרבה יותר מורכבים ממה שאפשר לראות דרך המראה השבורה של הרשתות החברתיות, התקשורת הממוסדת או המערכת הפוליטית. לא ברור כמה "פרויקט משפחות" תצליח להדהד בחברה הישראלית. בכל זאת, בזמן עליית העונה השנייה הראש שלנו נמצא במקומות אחרים. בציפייה לשובם של החטופים, בתקווה – אולי – לסופן של חמש השנים הארורות שחווינו לאורך חייה של הסדרה. אבל אולי היא תהיה סדרת מדף שכזו, אחת שתיעדה את העולם המשוגע שחווינו. בדרך הכי רגישה, הכי מקסימה והכי נוגעת ללב שאפשר.
"פרויקט משפחות 2025", פרק חדש מדי מוצ"ש