הביורוקרטיה הישראלית לא מאפשרת למכור להיגמל. האם השינוי קרוב?
התפיסה לגבי התמכרויות משתנה בארץ ובעולם, אבל דרכי הטיפול מיושנות ופשוט לא רלוונטיות לימינו. תפסנו לשיחה את פרופ' שאולי לב-רן מהמרכז הישראלי להתמכרויות שמקדם שינוי תפיסתי בנושא. הוא מבקש הרבה יותר חמלה למכורים, הם יכולים אף להגיע מסביבתכם הקרובה
כשרוב האנשים שומעים את המילה "התמכרות", מיד עולה להם בראש תמונה של אנשים שמזריקים הרואין מחוץ לתחנה המרכזית, אלא שהמציאות שונה מאוד מהתמונות שיש לנו בראש. אבל על פי נתוני המרכז הישראלי להתמכרויות, אחד מכל עשרה ישראלים סובל מהתמכרות, כאשר גם מושאי ההתמכרות וגם האוכלוסיות שסובלות מהן רבים ומגוונים. השבוע ישבתי לשיחה עם פרופ' שאולי לב-רן, ממייסדי המרכז, כדי להבין קצת יותר איך נראה מערך הטיפול בהתמכרויות בישראל 2022, ולהלן הרשמים שלי.
התמכרות היא בעיה מורכבת עם הרבה פנים ולכן גם הטיפול בה הוא במספר מישורים במקביל – הצד הפסיכוסוציאלי שכולל טיפולים פרטניים וקבוצתיים ותכניות שיקום שונות, הצד התרופתי, והצד הנפשי שנועד לסייע במקרים שבהם יש גם רקע של בעיות נפשיות להתמכרות (כגון PTSD, הפרעות קשב וריכוז ועוד), שזה המקרה עבור חלק גדול מהמתמודדים עם התמכרות (מה שמכונה תחלואה כפולה). כל אחד מהמישורים האלה מנוהל ומסופק על ידי גוף אחר – הטיפול הפסיכוסוציאלי מגיע ממשרד הרווחה, הטיפול התרופתי מגיע ממשרד הבריאות, והטיפול הנפשי מגיע משירותי בריאות הנפש בקופות החולים.
כשאדם שמתמודד עם התמכרות בא לבקש טיפול, הוא בעצם צריך ללכת שלוש פעמים לשלושה מקומות שונים כדי לקבל את העזרה שהוא זקוק לה. "אדם שיש לו PTSD והתמכרות למשל", אומר פרופ' לב-רן, "מופנה למקום אחד לטיפול הפסיכוסוציאלי, מקום אחד לטיפול התרופתי, ומקום אחד לטיפול הנפשי ב-PTSD. עם הקושי שכבר ישנו בתפקוד עם PTSD ועם התמכרות, זה מקשה על האדם עוד יותר לטפל בעצמו." לעבור 3 סטים של ביורוקרטיה ב-3 מקומות שונים נשמע לי כמו מטלה מחרידה, ואני אדם בריא נפשית (לפחות באופן יחסי), ועוד לא התייחסתי לעובדה שזה כולל גם ללכת ולהצהיר ש"אני מכור" בשלושה מקומות שונים, עם כל האשמה והבושה שמגיעה עם הסטיגמות סביב הבעיה.
האם כל השירותים האלה בכלל ערוכים לטיפול בהתמכרויות הנפוצות כיום בארץ? לא בטוח. רוב השירותים הקיימים נוסדו לפני הרבה שנים והם ממוקדים בטיפול בהתמכרויות בצד הקיצוני של הספקטרום, בחומרים כמו הרואין או קריסטל מת', ורבים מהם כוללים תפיסה קרימינולוגית שמנציחה סטיגמות שגויות ואף פוגעניות סביב התמכרויות והאנשים שמתמודדים איתן. "כיום המצב מאוד שונה" מספר פרופ' לב-רן, "הרבה יותר אנשים נורמטיביים סובלים מהתמכרות, והחומרים גם הם אחרים. אחת ההתמכרויות הגדולות כיום היא דווקא הקנאביס, שאף על פי שאחוז ההתמכרות אליו נמוך, מספר המשתמשים בו גבוה ולכן בפועל יש הרבה אנשים שסובלים מהתמכרות. התמכרויות נוספות שחזקות כיום הן התמכרויות לגיימינג, הימורים, ופורנו". חלק גדול מהשירותים הקיימים לא מותאמים בכלל לסוג האנשים וההתמכרויות הנפוצים כיום, ורבים מתרחקים מהם. לפי פרופ' לב-רן, הרבה מאוד אנשים שמכורים לקנאביס או לגיימינג בכלל לא פונים לטיפול בהתמכרות.
חוסר ההתאמה של השירותים הוא לא הדבר היחיד שמונע מאנשים לקבל טיפול להתמכרויות שלהם. הסטיגמות סביב התמכרויות גורמות להרבה בושה ואשמה סביב המילה "מכור", וכל אלה מקשים על אנשים להכיר ולהודות בפני עצמם שהבעיה שהם מתמודדים איתה היא התמכרות, וכתוצאה מכך זה גם מקשה עליהם לקבל את הטיפול הנכון. "הרבה מהאנשים שסובלים מהתמכרות מגיעים לטיפול עם תלונות על דיכאון, מרגישים שהם מתקשים לתחזק קשרים משמעותיים עם המשפחה או החברים שלהם, לא מצליחים לעמוד ביעדים שלהם במקום העבודה, אבל הפחד מהסטיגמה של 'מכור' מונע מהם לחבר את הנקודות ולראות שבלי לטפל בהתמכרות אי אפשר יהיה לטפל בדברים האחרים", אומר פרופ' לב-רן. "בדומה לסטיגמה שהייתה פעם לדיכאון וכעת איננה, אנחנו צריכים לעשות שינוי דומה גם לגבי התמכרויות".
מכשול נוסף שעובד בדרכם של אנשים לקבל טיפול להתמכרות שלהם הוא שהרבה מהשירותים שנועדו לטפל בהתמכרויות בישראל מציבים גמילה מוחלטת כתנאי להשתתפות. במלים אחרות – זה הכל או כלום. זאת בניגוד לטיפול בהתמכרויות בגישת מזעור נזקים אותה תיארתי בטור הקודם בנושא שמבוססת על עקרון פשוט של Any positive change. כלומר, כדי לקבל טיפול המטופל צריך רק לרצות לחולל איזשהו שינוי חיובי בחייו.
באופן פרדוקסלי, דווקא הגישה הזאת מביאה אנשים רבים לגמילה – כשני שליש מהאנשים שנכנסים לתכניות לטיפול בהתמכרות לאלכוהול בכוונה להפחית את השימוש בלבד, מחליטים בעצמם שהם רוצים להיגמל ממנו לחלוטין לאחר מספר שבועות בתכנית. בפועל הדרישה של "הכל או כלום" עושה יותר נזק מתועלת ומרחיקה רבים מהאנשים המתמודדים עם התמכרות מלקבל טיפול ולעשות שינוי חיובי קטן בחייהם, שבהמשך יכול להתפתח ולהפוך למשנה חיים באמת.
אנחנו מתקרבים לסוף הכתבה וזה זמן טוב לגלות לכם שיש סיבה שאני מתעניין וכותב על זה דווקא עכשיו. בימים אלו ממש מגבשת את מסקנותיה ועדה בכנסת שאמורה להחליט אם להמליץ על העברה של הטיפול בהתמכרויות אל קופות החולים. במידה וזה יקרה, זו יכול ליצור את האינטגרציה של כל מישורי הטיפול בהתמכרויות במקום אחד ולתת מענה זמין למתמודדים עם התמכרות מכל קצוות האוכלוסייה, בין אם הם מכורים להרואין, קנאביס, הימורים, או פורנו. המעבר של הטיפול בהתמכרויות לקופות החולים גם יכול לסייע במאבק בסטיגמה סביב התמכרות, משום שבפועל היא תהפוך להיות סתם עוד מחלה מני רבות.
בסוף, האתגר האמיתי של כולנו יהיה ללמוד לראות את הסבל והכאב שיושב בבסיס של ההתמכרויות שלנו ולפגוש אותו בחמלה ובקבלה. או במילותיו של פרופ' לב-רן, "אחד הדברים שהכי חשוב לקדם הוא גישה מבוססת חמלה – גישה שרואה את הסבל והכאב שלהם, גישה שמסתכלת על האדם ולא על הסטיגמה והפתולוגיה שלו. גישה לא שיפוטית ומאפשרת שמזמינה את האדם לקבל טיפול".