ביטול מצעד הגאווה היה טעות קשה. לא הייתה לנו זכות לוותר עליו

>> יניב סגל הוא ממייסדי ומובילי תנועת המחאה "החזית הוורודה". מחר (חמישי, 27.6) הוא ישתתף בכנס החופש הראשון שייערך במצפה רמון ובמצעד הגאווה שייערך שם למחרת. בואו גם (ההשתתפות בכנס חופשית אך כרוכה בהרשמה מראש)

>> חודש גאווה לא שמח: מוזר לחזור מעצרת הגאווה עם מועקה כזאת

"זאת לא שנה למצעדי גאווה". אני שומע את המשפט הזה שוב ושוב בסביבה שלי בחודשים האחרונים.
אחרי יותר משמונה חודשים של מלחמה, עם חטופות וחטופים בשבי, צפון ודרום מופצצים ומפונים, נראה שזה לא נכון ולא מתאים ואולי אפילו קצת אצבע בעין להתמיד במצעדים. מצעד הגאווה, שמוכר בעיקר בגרסה התל אביבית האקסטרווגנטית שלו, נתפס ובצדק כאירוע של שמחה וחגיגה של החיים, והשנה הזאת כולה שכול, עצב וייאוש. ובכל זאת, לא הייתה לנו שום זכות לוותר על המצעד.

הרבה אנשים חושבים על המצעד בתור איזשהו קוריוז, הקרקס שמגיע העירה, חגיגה ופסטיבל, אבל מדובר באחד מהמאבקים החשובים ביותר עבור מי שמתעקש לחיות בסביבה דמוקרטית וליברלית. הכל יושב, כך נראה, על הניראות: זה לא הזמן להומואים בחוטיני על משאיות, זה לא הזמן ללבוש מינימלי, זה לא הזמן לשמחה וחגיגה. גם אם נניח את הניחוח ההומופובי של הטיעון הזה בצד לרגע, מדובר בחוסר הבנה בסיסי של המאבק הלהט"בי: הניראות והמוחצנות הן חלק אינהרנטי של המאבק הלהטבי. זו אינה פריווילגיה, מין פסטיבל תיאטרלי ששמור לימי שלום ושגשוג – זהו המאבק עצמו. ניראות, לקיחת מקום במרחב הציבורי ודרישה להכרה בנו.

הרי מה אנחנו דורשים אם לא את היכולת להתקיים במרחב הציבורי איך ואיפה שבא לנו, מבלי לחטוף מכות והשפלות? אנחנו גאים וגאות בעצמנו וחוגגות את השונות והמיוחדות של חברות וחברי הקהילה מתוך מטרה לנרמל אותן ולהציג אותן לעולם, גם כשאנחנו לא באים לאנשים טוב בעין (ויש הרבה כאלה). אנחנו דורשות זכויות, שוויון וסובלנות בדיוק כפי שאנחנו, ולא כפי שאולי היו רוצים שנהיה.

ויחד עם זאת, מצעד גאווה, כמו הקהילה עצמה, הוא לא דבר בינארי. זה לא חייב להיות או בכחנליה נוטפת סקס או ביטול המצעד. התפיסה הזאת לא תואמת את האופי של הקהילה שלנו, וגם די לוקחת אותנו בתור סתומים. מה היה קורה, נגיד, אם במקום לבטל כליל את מצעד הגאווה בתל אביב היו מכריזים על צעדה בלי משאיות, ככה כמו פעם, ממש לצעוד עם הרגליים? הבינאריות הזאת של או-או היא הפתרון הקל ביותר והכי חסר מעוף.

"לא השנה, נחכה לימים טובים יותר"? אז הנה תזכורת קטנה מההיסטוריה, מתוקות: הוויתור של היום הוא הסטנדרט של מחר. על מה שוויתרנו היום נאלץ להילחם מחדש. שונאינו ימצאו סיבות ממש הגיוניות לכך שגם בשנה הבאה המצעד לא יעבור בעיר שלהם. כשתל אביב, זאת שמתיימרת להיות מגדלור הליברליות בישראל, מכבה את האור שלה – בכל הארץ אורות הגאווה מתעמעמים (רק תראו את מצפה רמון – הדיבור שם הוא לעשות מצעד שקט. אחלה).

 

עבור מה בדיוק אנחנו נלחמים, אם לא בשביל לצעוד בגאווה ובאהבה ברחובות הערים שלנו?

 

בימים בהם הומואים ולסביות שהולכים ברחובות מותקפים וטרנסיות וטרנסים מושפלים ומודרים, מצעד גאווה הוא לא איזה זכר לעבר שבו לא קיבלו אותנו ועכשיו התערנו בחברה ואנחנו מרימים לעצמנו על הניצחון. מדובר עדיין בכורח המציאות. לבטל את המצעד זה לחטוא לקהילה ולמאבק שלה. זה להראות שאנחנו מוכנים להתקפל ברגע. והאמת היא שזו גם מעילה בתפקיד, כשמדובר בארגוני הקהילה ו"בכיריה". משכון צרכי הקהילה והמאבק הארוך שלה לטובת צרכי השעה (אפילו דגל הגאווה עבר טיפול בתל אביב והובלט בו הצבע הצהוב למען החטופים) – הם לא חלק מהמנדט שמי שאמון על קידום המאבק הלהט"בי קיבל.

אי אפשר גם להגן על הזכויות שלך וגם לצאת בסדר עם כולם. התפקיד של ארגוני הקהילה הוא לא "לצאת בסדר", אלא לדאוג לאינטרסים ולצרכים שלנו. התפקיד שלנו הוא לא להיות מעודדות לאומיות או מאמי לאומית.  במיוחד לא כשילדים ונוער מפונים על הקשת הטרנסית נפגעים פי כמה וכמה מחבריהם ונשארים ללא מענה. במיוחד כשהביטחון האישי שלנו נפגע. במיוחד כשהומואים שווים פחות במותם כמו בחייהם. במיוחד כשנבחרי הציבור העלובים שלנו מסיתים נגדנו (התיישנה יפה האמירה של פינדרוס שאנחנו יותר גרועים מדאעש, לא? איכשהו לא זכור לי שאלה היו הומואיות בחוטיני בטנדרים הלבנים של חמאס), ובמיוחד כשמקצצים בתקציבי הקהילה לטובת עוד כסף לגרעינים תורניים.
מי ילחם בהם אם ארגוני הקהילה עסוקים בלצאת בסדר ובלקפל את הבאסטה בתקווה לימים אחרים שבהם יתאים שוב לדבר על זכויות בסיסיות ללהט"ב?

וגם, בעצם, אז מה אם באמת מדובר בחגיגה? כי מתברר שהדרישה למופנמות וכובד ראש מופנית אך ורק כלפי הקהילה הגאה. הומואים על משאיות? לא השנה! אז הנה, כשירות לציבור, רשימה חלקית בלבד של האירועים שדווקא כן התאים משום מה לקיימם השנה: עדלאידע בפורים בירושלים, מסיבות יום העצמאות, מצעד הדגלים, הופעות של עומר אדם ואייל גולן, עפרה בפארק, רוקדים עם כוכבים, האח הגדול (רק אני לא יכולתי שלא לחשוב על פתח של מנהרה כשראיתי את הכניסה לבית?), חתונות, מסיבות רווקות, ימי הולדת והמועדונים שכולכםן חוגגים ורוקדים בהם (כן, כן, כולכם). אבל באמת, להט"בים, קצת רגישות!

חברות, מדובר פה בהומופוביה במסווה. הרי אף פעם לא באנו להם טוב בעין, והנה יש סיבה לא לקיים את המצעד שנשמעת טוב. הם רק חיכו לזה. שאלה אחת אחרונה, בפרפרזה על צ'רצ'יל: עבור מה בדיוק אנחנו נלחמים, אם לא בשביל לצעוד בגאווה ובאהבה ברחובות הערים שלנו? זה הזמן להיאבק על מה שאנחנו מאמינות בו, במצעדים ובהפגנות, ולהעיף מהשלטון את המושחתים, הלהט"בופובים והקיצוניים. כשזה יקרה, נדבר על אם צריך או לא צריך מצעדי גאווה.