שיבדל"א: למה גיבורי על אף פעם לא מתים באמת?

"הכי אהבתי את רוקטמן, ופעם היה פרק שהאיש הרע תקע אותו במכונית על הר, עילף אותו וריתך את הדלת והוציא את הבלמים ודחף אותו אל מותו והוא התעורר וניסה לצאת אבל המכונית נפלה מהצוק לפני שהוא יכול היה לברוח! והיא התרסקה ועלתה באש ואני הייתי כל כך נרגשת ועצבנית ובשבוע שאחרי הייתי ראשונה בתור. והם תמיד מתחילים עם הסוף של השבוע שעבר. והנה רוקטמן מנסה לצאת החוצה והנה מגיע הצוק ורגע לפני שהמכונית נפלה מהצוק הוא קפץ החוצה! וכל הילדים הריעו! אבל אני לא הרעתי. נעמדתי והתחלתי לצעוק. זה לא מה שקרה בשבוע שעבר! לכולכם יש אמנזיה? הם רימו אותנו! זה לא פייר! הוא לא יצא מהמכונית!"

המונולוג של אנני ווילקס, שאותה גילמה קאתי בייטס בסרט "מיזרי" (הוא נשמע עכשיו גם בהצגה בקאמרי), נוגע באחד הכזבים הגדולים שבבסיס יצירות סדרתיות: כולם כבר אמורים לדעת שגם אם בקליף האנגר שבסוף הפרק הקודם הגיבור נקלע לסיטואציה שאין שום דרך לצאת ממנה בחיים, אם לא ראינו במו עינינו את ראשו מתפוצץ, בפרק הבא הוא יצוץ חי ושלם.

בעולם הקומיקס גם זה לא מספיק. מוות הוא מרכיב מרכזי בחייהם של רבים מגיבורי העל הרדופים על ידי זיכרונות רצח של דמויות אהובות – למשל הוריו של באטמן והדוד של ספיידרמן – אבל נדיר מאוד שהגיבורים עצמם מתים באופן סופי, במובן שבאמת לא נראה אותם יותר, כמו לוגאן בסוף הסרט שנקרא על שמו. כי גיבורי העל הם חסרי גיל ובני אלמוות, ואם בכל זאת נמצאה דרך עלילתית להרוג אותם, תימצא גם דרך להשיבם לחיים ברגע שיידרש. בקהילת המעריצים קוראים לזה "Comic Book Death".

יו ג'קמן ב"לוגאן"

התבנית הסדרתית של חוברות קומיקס, כמו של אופרות סבון טלוויזיוניות, הופכת את המוות למעגלי, משהו שמוכתב על ידי שיקולים כמו זכויות יוצרים, דרישת המעריצים או תוקף החוזים של השחקנים. בעידן הקולנועי הנוכחי, ביקומים של מארוול ו־DC, מוות של גיבור יכול גם להיות תחבולה סיפורית. עם זאת, האפקטיביות שלה מוטלת בספק, כי קשה לחוש אובדן אמיתי כשאנחנו יודעים שהמוות הוא זמני והשאלה היא רק מתי ואיך הגיבור יחזור לחיים.

הוותיקים שבינינו זוכרים את המקרה הידוע לשמצה של מותו ותחייתו של בובי יואינג בסדרה הכי פופולרית של שנות ה־80. אחרי שמונה עונות שבהן שימש כמצפון של "דאלאס", השחקן פטריק דאפי ביקש לפרוש לקריירה חדשה, ודמותו נדרסה למוות על ידי גיסתו. בחלוף שנה, כשגילה שהעולם מחוץ לסדרה לא מחכה לו, הוא ביקש לחזור. הפתרון שהמציאו התסריטאים היה אבסורדי במיוחד – בתחילת העונה העשירית אלמנתו נדהמה למצוא את בובי במקלחת, ומיד הבינה שכל העונה התשיעית הייתה חלום שחלמה. המחיקה של עונה שלמה דרשה התאמה של שאר קווי העלילה, וכך נעשה ב"דאלאס", אבל בסדרת הבת "נוטס לנדינג" החליטו להתעלם ושם בובי נשאר מת.

מותם הזמני של בובי ב"דאלאס" ושל מייקל ב"ג'יין הבתולה" (מוות משכנע ועצוב מאוד, גם משום שהוא קרה באמצע העונה) הותירו הד רגשי, משום שאופרות סבון, ואפילו טלנובלות מחויכות עם עלילות מופרכות במכוון, דובקות במראית עין של מציאות. "משחקי הכס" זה סיפור אחר. אף שמלכת הסדרות נודעה בכך שהיא מחסלת את גיבוריה, האופציה של קסם הייתה שם מהפרק הראשון. לכן כשג'ון סנואו, הגיבור הכי ראשי והכי לא מעניין, נרצח בסוף עונה החמישית, אף אחד לא באמת האמין שהוא יישאר מת. וגם לזה יש מונח בשיח התרבותי: "שריון עלילתי", שהוא חזק יותר מכל פלדה ולריאנית. יש דמויות שפשוט לא יכולות למות כי העלילה זקוקה להן.

בשוט שסיים את העונה נראתה גופתו של סנואו מוטלת בשלג, אלא שהמצלמה שהתבוננה בו מלמעלה לא המריאה אל על כדימוי לנשמתו העוזבת אותו. להפך – היא התקרבה אליו כמו מצפה לראותו לוקח נשימה. חוץ מזה ידענו שהמכשפה מליסנדרה נמצאת בסביבה, ובזמן שחיכינו לעונה הבאה, האינטרנט התמלא ספקולציות לגבי האי סופיות של מותו והאופן שבו יחזור לחיים. בבוא הזמן, כשמליסנדרה עשתה את שלה, המצלמה שוב התבוננה בו מלמעלה, כמו המשך של השוט של מותו, והפעם הוא אכן התעורר. תחייתו של ג'ון גרעה משהו מהדרמה של "משחקי הכס", כי מאותו רגע ידענו שהוא עוטה שריון עלילתי, לפחות עד עונת הסיום שמבטיחה לקטול שלל גיבורים. לכן, למשל, ב"קרב הממזרים" המהולל בעונה השישית, כשג'ון הוביל את כוחותיו לקרב מול רמזי בולטון, המוני חיילים נפלו מסביבו אבל היה ברור שהוא מוגן ואף חץ לא ייגע בו.

ג'ון סנואו (צילום באדיבות yes)

כך היה גם כשסופרמן מת ב"באטמן נגד סופרמן" ב־2016. הפעם המצלמה דווקא המריאה מעלה כצפוי ממנה, ולואיס בכתה ובכתה. אבל לצדה עמדה וונדר וומן שזה עתה הצטרפה לעלילה, והיה ברור שהסרט הזה נועד להתניע את היקום של DC ולהכין אותנו ל"ליגת הצדק" שתוכנן לצאת ב־2017 – וסופרמן הוא הרי השחקן הראשי בליגה. הפעם אפילו לא נאלצנו לחכות שנה. בשוט הסיום של "באטמן נגד סופרמן" האדמה מתחילה להתרומם מעל ארון הקבורה של קלארק קנט ורומזת לנו שגם הוא יקום מקברו. ואכן, ב"ליגת הצדק" סופרמן נולד מחדש בתוך מים מחושמלים וממריא מעלה, ואיכשהו במהלך ההחייאה הוא מאבד את הז'קט והחולצה שבהם נקבר אבל לא את המכנסיים. כי אם כבר מגוחך, אז עד הסוף.

הנוקמים: סוף המשחק

וזה מביא אותנו ל"הנוקמים: מלחמת האינסוף". בשל ההיכרות של הצופים עם תופעת המיתה הזמנית, כדי לשכנע אותנו שכשתאנוס נוקש באצבעותיו גיבורי על מתים באמת, הסרט היה צריך לפורר אותם לאבק, בזה אחר זה (אף שיש להניח שזה קרה לכולם במקביל). ראשון התפוגג באקי, ואחריו גרוט, ופיטר קוויל, וספיידרמן, וניק פיורי ודוקטור סטריינג', וזאת רק רשימה חלקית. המראה הותיר את הצופים המומים, אבל להצטברות היה גם אפקט הפוך. כי כשההלם חלף קלטנו שאי אפשר להותיר כל כך הרבה גיבורים מתים – אחד או שניים, אולי, אבל לא ספיידרמן, לא באמת. סרט הסיום "הנוקמים: סוף המשחק" אמנם לוקח את הזמן שלו ומסביר לנו שזה מאוד מסובך עד כמעט בלתי אפשרי, אבל אנחנו יודעים שגיבורי על תמיד מוצאים דרך לחזור. אלא אם כן…