גיבור נעוריו של עידו קינן: רון מיברג
נדמה שאין חבר של מיברג, חי או מת, שלא חטף ממנו סטירה פומבית עם הצד המעליב של כף היד. הייתי צריך לדעת שיומי יגיע - ואני הרי אפילו לא חבר, סתם גרופי
בבחירה שלי במקצוע העיתונות, שיש בו סיפוק אדיר ואין בו כסף לפלאפל, אפשר להאשים את רון מיברג. הימים ימי מלחמת המפרץ הראשונה, 1991. אבי גויס כחובש צבאי ואמי נשארה עם שלושה ילדים, שניים עם מסכות גז ואחד בממ"ט, ואחרי שבועיים ארזה אותנו ונסענו לארצות הברית, להתארח אצל אחיותיה עד שג'ורג' בוש האב וסדאם חוסיין יפסיקו לריב. כשחזרנו השלמתי את הפער עם מי שנשאר בקו האש באמצעות קריאה אובססיבית של עיתונים, ששכבו בשקי מיחזור במדרגות החירום החדשות שנבנו בבית הספר היסודי שלי. שם הכרתי את מיברג.
שיטפון המילים, הפרטים שבנו סיפור שיכולת לשקוע בו, הגעגועים לספינת האם ארצות הברית, גלי המיזנתרופיה, תיאורי האוכל העסיסיים והניהול הפומבי של סכסוכיו עם חבריו הטובים בשם היושרה האינטלקטואלית שבו אותי. שאבתי את "שלושה בממ"ט אחד", אוסף מטוריו עם אמנון לוי ואמנון דנקנר ז"ל, לעסתי בתאווה את אוסף טורי האוכל "ארץ אוכלת" שאיירה אשתו נעמי ליס־מיברג, ואפילו קראתי את "קליידוסקופ", ספרו האוטוביוגרפי של אביו אבנר. הימנעותו מצירוף תצלום דיוקן למדורו ומהשתתפות בתוכניות בטלוויזיה הותירו את מיברג כדמות ילדות מסתורית נטולת פנים וקול, כמו המבוגרים מהסרטים המצוירים של "פינאטס", שאת פניהם לא ראית ואת קולם שמעת כטרומבון מזייף.
ידעתי כבר שאני רוצה להיות עיתונאי, וכעשור אחרי המלחמה הגשמתי את החלום והתחלתי לעבוד בוואלה. באמצע האפסטיז פגשתי את מיברג. עבדתי אז ב־nrg והוא הגיע לבקר בדסק התרבות, שאליו הוגלה מהפרינט. "היו שנה וחצי־שנתיים, בגלל הסכסוך עם דנקנר, שכתבתי רק ב־nrg'", יספר לי בהמשך בראיון ל"פירמה", "מבחינה יצירתית אלה היו השנתיים הכי טובות שלי בעשור האחרון". האיש הגבוה והביישן עמד צמוד לקיר, כאילו מנסה לתפוס כמה שפחות מהחלל. אני לא יכולתי להכיל את עצמי. ניגשתי אליו וסיפרתי לו איך הלכתי עם משפחתי לפיטר לוגר, סטקייה ברוקלינאית ותיקה, בעקבות כתבתו המיתולוגית ב"סופשבוע". המלצר, שזיהה שאנחנו ישראלים, שאל אם קראנו את הכתבה והתגאה שתצלומו הופיע בה. מיברג סיפר לי שדני סנדרסון נסע גם הוא בעקבות הכתבה, הציג את הגיליון למלצר, הצביע על אחת המנות המצולמות ואמר: "אני רוצה כזה!" הסמול טוק שחלקנו נשאר צרוב בלבי עד היום.
נדמה שאין חבר של מיברג, חי או מת, שלא חטף ממנו סטירה פומבית עם הצד המעליב של כף היד. הייתי צריך לדעת שיומי יגיע – ואני הרי אפילו לא חבר, סתם גרופי. בסוף 2009, כשמיברג עזב סופית את "מעריב", סיקרתי בהתרגשות את הולדת מגזין הרשת בתשלום שהקים, "אחר", וחצי שנה אחר כך, בעצב, את גסיסתו, כשמיברג איחר בתשלומים לכותבים ושיתף אותם בלבטיו על המשך דרכו של המגזין. שלחתי אליו למושבו על הקרח במיין בקשת תגובה.
מיברג צבט כלובסטר בסיר מים רותחים שנאבק לשווא על חייו: "צר לי על משלח היד שבו בחרת: לחיות מדמם של אנשים יצירתיים שלא רק מפטפטים עצמם למוות, אלא גם עושים. ולא רק עושים, אלא מוציאים מכספם כדי לתמוך הלכה למעשה באידיאולוגיה שלהם. אבל למרבה הצער, דגים פרזיטיים המנקרים את גבם של כרישים מוכרים לנו מהטבע. לעצם העניין: הידיעה העובדתית היחידה שתהיה ראויה לפרסום, ולא באמצעות מייל אישי ופרטי שהודלף לך, תהיה בידיך ביום שבו תכתוב ברשת את כתובתו של אחר והוא לא יהיה שם יותר. עד אז, חובת הוכחת אמת דיברתי, מוטלת עליך". יומיים אחר כך הודיע באימייל לקוראים כי קשיים כלכליים מאלצים אותו להוריד את קצב עדכון המגזין. חצי שנה אחר כך הוא נסגר. בשבוע שעבר, כשכתבתי ברשת את כתובתו, theothermag.com, קיבלתי אתר ביפנית, שבהסתמך על תרגום מכונה עילג מקדם מועדון קברטים ושירותי מין.
על אף העלבון הצורב לא שעיתי לקריאת הקרב הידועה Kill Your Idols, ושמחתי בשבילו כשבשנה שעברה מצא שוב בית לכתיבתו ב"סופהשבוע", מגזין פליטי "מעריב" שבהמשך בלע את כל מה שנשאר מ"מעריב" – בעיקר את השם ואת הלוגו. אבל אני מודה שהפסקתי לקרוא אותו בלהט של ג'אנקי. אני חושב שזה נבע מהמיאוס הכללי שלי מהעיתונות העברית, אם לעשות מעשה מיברגי ולירוק לבאר ממש תוך כדי שאני שותה את מעט המים שנותרו בה בשוטף + 30.
פרויקט אלילי הנעורים של Time Out שלח אותי אליו לקושש ראיון עם חשש מבוסס שבמקרה שבכלל יטרח לענות, הוא יגלגל אותי מכל המדרגות. "אינני מאמין באלילים ובעיקרון צריך לנתץ אותם. עמדתי האישית", הבהיר, אך הסכים להפתעתי להתראיין באימייל. הוא עלב בשאלותיי, הסביר בפירוט למה לא יענה לכל אחת ואחת מהן, ולקינוח הודיע רטרואקטיבית, רגע לפני הירידה לדפוס וכבדרך אגב, שהתשובה שלו אינה לציטוט. אליל נעוריי הגיש לי נקמה מהמטבח המולקולרי, מקוררת בחנקן נוזלי. שאפו, מאסטר.