טיים אאוט timeout

לגבי מה אנו יכולים להיות בטוחים בעולם שמסביבנו?

| מאת: ד"ר מריוס כהן

מצבי הנפש ייחודיים לא רק במהותם אלא גם בכל מה שקשור לידיעתנו אותם, וייחוד זה מעלה אחדות מהשאלות הקשות בפילוסופיה של הנפש

בכתבות הקודמות בסדרה עסקנו בשאלה המטפיזית שעניינה מהות הנפש, שאלה שפילוסופים מתחבטים בה כבר אלפי שנים, ושאף המדע המודרני מתקשה לענות עליה. לשאלת מהות הנפש עוד נחזור בהמשך, אולם הפעם נעסוק בפן אחר של בעיית הגוף והנפש, והוא הייחוד האפיסטמי (כלומר, זה שקשור לידיעה) של המצבים הנפשיים והשלכותיו על תפישתנו את הזולת.

חסינוּת מטעות

להאמנותינו (פילוסופים משתמשים במונח האמנה כדי לציין "אמונה ש־", להבדיל מ"אמונה ב־") לגבי מצבינו הנפשיים יש תכונה ייחודית שמכונה חסינות מטעות. מרבית האמנותינו עשויות להיות מוטעות, ואין זה משנה עד כמה נהיה משוכנעים באמיתותן. האמנות הנוגעות לאירועים מהעבר עשויות להיות מוטעות בגלל מידע שגוי שהגיע לאוזנינו, או, אם מדובר באירועים שנטלנו בהם חלק, משום שזיכרוננו מתעתע בנו; האמנות לגבי המתרחש כעת בסביבתנו הקרובה עשויות להיות מוטעות הן בשל אי האמינות של חושינו (וראו "החושים כמקור ידע", "גליליאו" 129) והן בשל האפשרות (הקלושה אמנם), שעולמנו אינו אלא סוג של מטריקס (כמו בסרט המפורסם בשם זה), הזיה שמוזנת למוחנו המאוחסן באיזשהו מכל, בעולם השונה לחלוטין מזה המוכּר לנו; גם האמנות בסיסיות, למשל 2+2=4, עשויות להיות מוטעות בשל ליקויים שאיננו מודעים להם בבריאותנו הנפשית, ליקויים שעשויים להביא אותנו להיסקים שגויים ולהאמנות שווא. אולם יש סוג אחד של האמנות שלעולם אינן יכולות להיות מוטעות, ואלו הן האמנותינו לגבי מצבינו הנפשיים: אם אני מאמין שכואב לי – אז באמת כואב לי. אפשר שאין סיבה פיזיולוגית למכאוביי, ואפשר שאני חש כאב באיבר שנגדע וכבר אינו מחובר לגופי (תופעה שמכונה "כאבי פנטום"), אולם חוויית הכאב היא אמיתית; אם אני מאמין שאני שומע צליל מסוים, אני בוודאות שומע צליל זה. אפשר שמקורו פנימי (טנטון, צלצול באוזניים) או שהוא תוצאה של הזיה, אבל אין שום ספק שאני מתנסה בחוויה שמיעתית; אם אני מתנסה בראיית אדום, הרי שגם אם הצבע האמיתי של האובייקט הנצפה הוא אחר, והוא רק נראה לי אדום בשל תנאי התאורה במקום או בשל היותי עיוור צבעים, או שההתנסות באדום היא תוצאה של הזיה, עובדת היותי במצב נפשי של התנסות בצבע זה, שלו אני קורא "אדום", אינה מוטלת בספק. כך גם לגבי שאר מצבי הנפשיים שיש בהם אלמנט של מודעוּת: אם אני מאמין שאני נמצא במצב נפשי מסוים – אני אכן נמצא במצב נפשי זה. האמנותיי לגבי מצביי הנפשיים חסינות אפוא מטעות.

להאמנותינו לגבי מצבינו הנפשיים יש תכונה ייחודית שמכונה חסינות מטעות צילום: שאטרסטוק

להאמנותינו לגבי מצבינו הנפשיים יש תכונה ייחודית שמכונה חסינות מטעות
צילום: שאטרסטוק

שקיפות

עובדות רבות שאנו יודעים אותן, ידיעתנו אותן היא מקרית. ידיעות על המתרחש בעולם (סיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה), ידיעות על דברים ואנשים בעולם (גובהו של הר האוורסט, שנת לידתו של מוצרט), ידיעות מדעיות (הברק נוצר כתוצאה מהתפרקות חשמלית באטמוספירה), ידיעות על המתרחש בסביבתנו המיידית (הטלפון מצלצל בחדרנו), או ידיעות על אשר קרה לנו בעבר (ביקור של חבר בשבוע שעבר) – ידיעות אלה הן מקריות משום שהן תלויות במקורות המידע שלנו: עדות, חושים וזיכרון. יכולנו לא לדעת על סיפוח חצי האי קרים לו לא היינו עוקבים אחר החדשות בשבועות האחרונים; יכולנו לא לדעת את גובהו של האוורסט או את שנת לידתו של מוצרט לו לא היינו קוראים על כך; יכולנו שלא לדעת על אופן היווצרות הברק לו לא היינו לומדים על כך בבית הספר; יכולנו לא לדעת שהטלפון מצלצל לו הרעש מהמסיבה בבית השכן היה מאלץ אותנו להשתמש באטמי אוזניים, או לו היינו חירשים; ולא היינו יודעים שזכינו לביקור של חבר לו זיכרוננו היה בוגד בנו. אולם סוג אחד של ידיעות אינו תלוי במקורות הידע הרגילים שלנו, ואלו הן ידיעותינו לגבי מצבינו הנפשיים. ידיעותיי על מצביי הנפשיים אינן מושגות באמצעות עדות (אף אחד לא צריך לספר לי שיש לי כאב ראש), גם לא באמצעות הזיכרון כאשר מדובר בהתנסויותיי בהווה (אף כי ייתכן שאת כאב הראש הזה אשכח תוך כמה ימים), ואפילו לא באמצעות החושים! אמנם רבים ממצביי הנפשיים הם תוצר של פעילות חושית, אולם ידיעתי אותם אינה מושגת באמצעות חוש זה או אחר: ריח היסמין שעולה באפי הוא תוצאה של פעילות חוש הריח שלי, אולם העובדה שאני מתנסה עכשיו בריח יסמין היא עובדה שאני יודע אותה באופן ישיר – הייתי יודע אותה גם אם הייתה תוצאה של הזיה ולא של פעילות קולטני הריח באף שלי. ועובדה זו, שעל מצבינו הנפשיים אנחנו יודעים באופן ישיר ולא באופן עקיף, גורמת להם להיות שקופים: אם אני מתנסה במצב נפשי מסוים, אני בהכרח יודע שאני מתנסה בו. ידיעתי על אודותיו אינה תלויה בדבר. אפשר כמובן שתשומת הלב שלי אינה נתונה לכאב הראש שיש לי כרגע, אולם ספק רב אם אפשר לראות בכאב ראש שאינני מודע לו מצב נפשי. בניגוד לכל שאר הדברים בעולם, מצבינו הנפשיים ייחודיים בכך שאין הם יכולים להסתתר מאיתנו. אם הם שם – אנחנו יודעים זאת.

לצד העובדה שמצבינו הנפשיים הם שקופים ושהאמנותינו לגביהם חסינות מטעוּת, בולטת עובדת היותם פרטיים צילום: שאטרסטוק

לצד העובדה שמצבינו הנפשיים הם שקופים ושהאמנותינו לגביהם חסינות מטעוּת, בולטת עובדת היותם פרטיים
צילום: שאטרסטוק

פרטיות

לצד העובדה שמצבינו הנפשיים הם שקופים ושהאמנותינו לגביהם חסינות מטעוּת, בולטת עובדת היותם פרטיים: אני יודע בוודאות אך ורק לגבי מצבי הנפשיים שלי. על מצביו הנפשיים של הזולת אני יכול להסיק רק מדבריו או מהתנהגותו. כמו כן, לעולם איני יכול לדעת בוודאות שהזולת אכן מתנסה במצב הנפשי שהוא טוען שהוא מצוי בו או שהוא מתנהג לפיו, שכן ייתכן שהוא משקר או מתנהג במכוון באופן מטעה. איש אינו יכול לדעת שאדם מסוים סובל מכאב שיניים אם הוא אינו מדווח על כך ואין הוא מתנהג באופן שמסגיר את כאבו (אוחז בלסתו וגונח, למשל); וגם כאשר אנו לומדים שאדם זה סובל מכאב שיניים, עדיין איננו יכולים להיות בטוחים שאכן מדובר בכאב שיניים אמיתי, ושאין הוא (מסיבות השמורות עמו) מתחזה. יתר על כן, העולם החיצוני נגיש לכולנו באותה מידה, ואילו מצבינו הנפשיים נסתרים מעיני כל למעט מעינינו אנו (פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הפילוסוף הישראלי הנודע, כינה הבחנה זו רשות הכלל לעומת רשות הפרט).

אפשר, אם כן, לסווג את ידיעותינו לשלוש קטגוריות: ידיעותינו לגבי עולמנו הפנימי הן ודאיות; ידיעותינו לגבי העולם החיצוני אמנם אינן ודאיות, אך אותן עובדות יכולות בתנאים המתאימים להיות נגישות לכולם במידה שווה; ואילו ידיעותינו לגבי העולם הפנימי של הזולת לא רק שאינן ודאיות, אלא שעולמו הפנימי אף אינו נגיש לנו באותה מידה שהוא נגיש לו עצמו.

למאפיינים האפיסטמיים של הנפש יש השלכות משמעותיות על האופן שבו אנו תופשים את עצמנו ואת הזולת. על שתיים מהן נדון בחלק הבא.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

Silence is Golden SRV:SRV1 on: 750d02952ce142a498