יוסי גורביץ ז"ל, 2023-1970: הבלוגר שדיבר אורווליאנית שוטפת

***
יוסי גורביץ הלך השבוע לעולמו בטרם עת. הוא היה עיתונאי ובלוגר מושחז שלא ויתר לרגע על המאבק נגד הכיבוש. קולו יחסר מאוד בזירה האינטרנטית. ב-2014 ריאיין אותו נועם שיזף עבור "טיים אאוט" לציון 30 שנה ל"1984" כמחווה לספרו של ג'ורג' אורוול. יהי זכרו ברוך
***

יוסי גורביץ, האיש מאחורי "החברים של ג'ורג'" הוא כנראה הבלוגר הפוליטי הנקרא ביותר בישראל, עובדה מפתיעה לנוכח דעותיו – בקצה השמאלי של מרצ, ולעתים גם שמאלה משם. טקסטים ב"החברים" נקראים על ידי אלפי ישראלים באופן קבוע. תוך שמונה שנים פרסם גורביץ כ־2,000 פוסטים, הספיק להסתכסך עם הימין ועם השמאל, ושתי תלונות הוגשו נגדו במשטרה בעקבות דברים שכתב.

"החברים" בשם הבלוג הם קבוצת הכותבים שהתחילה את הפרויקט ביחד עם גורביץ, ושנטשה אותו בשלביו הראשונים; ואילו "ג'ורג'" הוא ג'ורג' אורוול, מחבר "1984", ו"חוות החיות". תמונתו של אורוול מתנוססת בראש הבלוג, וציטוטים שלו מופיעים פה ושם בטקסטים. המוטו המקורי של הבלוג היה "ביקורת שמאלנית וליברלית על צביעות – בתקשורת, בשמאל, בעיוורון מכוון, על פי מסורתו של ג'ורג' אורוול". אבל עם הזמן הפך "החברים" במה להתקפות אגרסיביות על הימין, על הממשלה ועל הצבא, ולאחד המקומות הבודדים בישראל של אחרי האינתיפאדה השנייה שבו השמאל לא משחק בונקר. היום המוטו המעודכן של הבלוג הוא "ביקורת שמאלנית וליברלית, ומעקב אחרי קריסתה של ישראל".

גורביץ, בן 44, הוא בוגר הישיבה החרד"לית נחלים שהתפקר והתגייס לצה"ל. הוא מתפרנס מתרגום ומכתיבה על טכנולוגיה, בתוספת תרומות לבלוג, "שאי אפשר לחיות מהן, אבל זו תוספת נחמדה". גילוי נאות: אני וגורביץ משתפים פעולה במיזם האינטרנטי "מגזין 972+".

ג'ורג' אורוול הוא עדיין חלק מהבלוג או שזה בעיקר קופירייטינג?

"הוא נשאר נקודת התייחסות. המאמרים שלו רלוונטיים. הם מדברים על השחתת השפה, על השחתת ההנהגה, על היצמדות לרעיונות גם כשברור שהם לא נכונים, על חוסר הנכונות של לאומנים להבחין בזוועות שהצד שלהם מבצע, על בגידת האינטלקטואלים, ומצד שני – המעבר ללאומנות הפוכה, פעילים שמזדהים עם הצד השני, כמו קומוניסטים בריטים שהזדהו עם ברית המועצות.

ג'ורג' אורוול (צילום: גטי אימג'ס)

"יש לאורוול מאמר יוצא דופן בחשיבותו שנקרא 'פוליטיקה והשפה האנגלית'. הוא מראה איך מילים מסתירות את האמת במקום להראות אותה. זה קורה אצלנו: לא מדברים על מצור, אלא על 'סגר', לא על החרבת שטחים חקלאיים אלא על 'חישוף'. יש לך כבישי 'מרקם חיים' ולא כבישי אפרטהייד. אין 'חומת הפרדה', יש 'גדר' או 'מכשול'. והשקרי ביותר: 'צבא ההגנה לישראל' שכובש עם אחר כבר יותר מ־47 שנה. הפעם האחרונה שצבא ההגנה ניהל מלחמת מגן הייתה ב־73', וגם אז מתוך שטחים כבושים.

"תראה את המושג טרור. חרם הפך ל'טרור כלכלי', פנייה לאו"ם זה 'טרור דיפלומטי', ח"כ יוני שטבון דיבר לאחרונה על 'טרור קוגניטיבי', שאני לא בטוח שאפילו הוא יודע להגדיר. כל דבר נהיה טרור, כי ברגע שיש טרור אתה יכול להשתמש בכלים אחרים. זו בהחלט סיטואציה אורווליאנית. אפילו המונח החדש הזה, 'פיגוע פלילי', נועד לאפשר להפעיל כלפי ארגוני הפשע סמכויות מלחמתיות".

מה בנוגע לממד הנבואי ב־"1984"?

"'1984' הוא ספר שבמידה ניכרת לא שרד טוב. יש עדיין מקומות כמו צפון קוריאה או במידה מסוימת סין, שבהם יש משטר חשאי ומעקב טוטליטרי על כל פינה, אבל במערב ואפילו ברוסיה זה לא המצב. ניל פוסטמן אומר שבתחרות בין אורוול לאלדוס האקסלי, האקסלי ניצח כי אנחנו משועבדים לבידור ולא למשטרה החשאית.

"עם זאת אפשר לקרוא את 1984 בצורה קצת יותר מעודנת. יבגני מורוזוב כותב שיש שני סוגים של אנשים – רוב האוכלוסייה, ש'1984', שעוסק באינטלקטואלים, לא מתייחס אליה, והיא באמת מוחזקת תחת בידוק בלתי פוסק; ודיסידנטים, שמולם הכלים של אורוול מופעלים. אז אם אתה נכנס לאתר של וויקיליקס ה־NSA עולה עליך ומעביר את המידע לאחרים, יטרידו אותך בשדה התעופה, יחפשו במחשב שלך, יחכו לטעות שלך. זה כמובן רלוונטי גם לישראל. אחד הדברים המרגיזים בפרשת סנודן הוא שאנחנו מקבלים רק רמיזות על המעורבות הישראלית, אף על פי שאנחנו יודעים שהיא קיימת. ופה שווה לציין שלאזרח ישראלי אין את ההגנות החוקיות שיש לבריטים או לאמריקאים בפני מעקב. אנחנו כבר רואים חלק מהשיטות האלו: המשטרה ניטרה את הפעילות ברשת של פעילי המחאה החברתית, הפעילה סמויים בהפגנות והזמינה פעילים לשיחות אזהרה.

"יש ב־1984 עוד משהו רלוונטי. זה קשור ליכולת לשלוט בנרטיב המלחמתי. זה שאין אף פעם מצב עבורנו שהוא לא מלחמה. היום קוראים לזה 'עימות בעצימות נמוכה', מין חצי מלחמה – חצי שלום, שבו מוותרים על זכויות בשביל לשמור על ביטחון. זה נותן כח יוצא דופן לממשלות. בעשור האחרון התופעה הזו מועצמת בשל השילוב עם הטכנולוגיה ועם היכולת למעקב בלתי פוסק. העובדה שאנחנו בתקשורת בלתי פוסקת מעצימה את תפיסת הטרור. זו לא מהדורת חדשות אחת בשמונה בערב וכמה מבזקים. אתה מופצץ בידיעות כל הזמן, גם כשהסכנה היא זניחה. הנוכחות של החדשות האלו, של סוכני התקשורת, במיוחד מהשלטון, מאפשרת להרבה ישראלים להמשיך ולהחזיק בגישת ה'אין ברירה'".

מה הייחוד של אורוול ככותב?

"הדיוק. כתיבה שמחפשת תמיד להבין מה הצד השני מסתיר. מה האמת הלא נוחה שעומדת מאחורי טקסט, ואיך מתמודדים עימה. אחד המשפטים שלו שהרגיז הרבה שמאלנים טובים היה ש'אם השמאלן הבריטי הממוצע יפגוש מישהו מהמעמד הנמוך הוא באמת יברח לזרועות הפשיזם'".

זה רלוונטי גם אלינו, לא?

"לשמאל הישראלי אין אידיאליזציה של המעמדות הנמוכים. אולי ההשוואה הנכונה היא המפגש עם הערבים. יש תופעה בשמאל של ערבים מדומיינים, אנשים שלא מדברים איתם, רואים אותם רק בפאנל. אחר כך מוצאים שבהרבה מקרים המדוכא האידיאלי הוא למשל איסלמיסט, ולגמרי לא ליברל".

אז מה עושים?

"ממשיכים לומר שזה לא התפקיד שלנו לתקן אותם, ויוצאים להם מהחיים. אבל לא חיים באשליות".

אתה הרבה יותר מחויב למחנה הפוליטי מאשר אורוול. הכיתתיות הזו לא מנוגדת למשנה שלו?

"אורוול נלחם בו זמנית בפשיזם ובקומוניזם. שתי הסכנות היו אמיתיות, והוא ראה את עצמו קודם כל כאנגלי. בישראל אין סכנה שמאלנית. יש בשמאל איזו נטייה סטליניסטית לסתימת פיות, אבל אין סכנה של השתלטות קומוניסטית. לעומת זאת, יש הידרדרות כללית במדינה לכיוון ימני־פשיסטי. אז אין לנו את הלוקסוס לחבוט בדחלילים".