דוקטור, תציל אותי
לא כולם רוצים לעשן רק בשביל הכיף. עבור רבים מדובר בגלגל הצלה להתמודדות עם מחלות קשות. אז למה משרד הבריאות מתעקש להערים קשיים?
חגית דקל מסטולה כבר 27 שנים ברצף – מאז 1987. בכל בוקר, מיד אחרי שהיא פותחת את העיניים, היא מפילה ראש עם באנג. אבל חגית, אם לשניים בת 47, היא לא סתם סטלנית, היא חלק מקבוצת הישראלים הראשונה שקיבלה אישור לשימוש במריחואנה רפואית, וככל הנראה היחידה מאותה קבוצה שנותרה בחיים. והיא לא מתכוונת להפסיק לעשן.
"ב-1987 הסרטן התפרץ לראשונה, הייתי בת 20.באותה תקופה לא ידעו בארץ מה זה מריחואנה רפואית, לא הכירו בכלל בדבר הזה", מספרת חגית על אותם ימים. "היינו קבוצה קטנה של כ-5 חולים סופניים שקיבלו אישור מיוחד. לא היה גוף שמטפל בזה, ולא היו כמובן חוות גידול וספקיות כמו היום. עשו את זה חפיף, אני גרתי בנווה מונסון, אז הודיעו למשטרה מי אני, ושיש לי אישור לעשן.שוטרים היו מלווים אותי לדילר לקנות סמים. מאז הסרטן בא והלך, וגם מחלות נוספות שנובעות מהטיפולים. אני מעושנת כל הזמן. מהרגע שאני פותחת את העיניים ועד הרגע שאני הולכת לישון".
היום לחגית יש ארבע מחלות שעומדות בקריטריונים הקשוחים של משרד הבריאות לקבלת מריחואנה רפואית: סרטן לימפומה מסוג הודג'קינס, COPD – מחלת ריאות חסימתית כרונית, אוסטיאופורוזיס – דלדול עצם, ומחלת כבד. היא טוענת שבמצבה הרפואי המורכב אשמה הרפואה הקונבנציונלית והטיפולים שקיבלה: "מחלת הריאות קשורה לכימותרפיה, בריחת הסידן קשורה להקרנות, ובעיות הכבד והכליות קשורות לכמויות הכדורים העצומות שהגוף שלי היה צריך לפרק, כולל הכדורים שקיבלתי לכל תופעות הלוואי של התרופות האחרות".
לפני כשנתיים, כשחגית גילתה שהסרטן שלה חזר בפעם השלישית, אמונתה בקנאביס הרפואי התחברה לסלידה שלה ממערכת הרפואה הרשמית ולתמיכה שלה בלגליזציה. "יושבים כלהרופאים ומדברים עלי. האונקולוג אומר שיש גוש ושהוא רוצה לעשות קודם כל ביופסיה, רופא הכבד אומר שהוא חייב לנתח ראשון, ורופא אחר מדבר על איזה בדיקה שהוא חייב לעשות לי לריאות בהרדמה מלאה. אמרתי להם: 'אין בעיה, תמשיכו לדבר עלי, אני הולכת לעשן באנגים'".
דקל קטעה את תהליך האבחון והטיפול בבית החולים, ויצאה לדרוש לעצמה אישור לקנאביס רפואי, אך הפעם היא לא הגישה בקשה רגילה לוועדת ההתוויות של משרד הבריאות. היא יצאה להפגין מול ביתה של שרת הבריאות יעל גרמן, "הגעתי עם המשפחה שלי לבית של השרה בהרצליה, פתחנו אוהלים וחיכינו לה. כשהגיעה, הודעתי לה שאני מתכננת שביתת רעב עד שאני אקבל אישור.דיברנו, היא הייתה מאוד קשובה ונעימה. אחרי כמה ימים קיבלתי את האישור בהליך סופר מזורז. רשמו לי מינון של 90 גרם, כאילו אמרו'קחיוסתמי'. הם חשבו שאני אתקפל באותו הרגע, אבל אני התקשרתי לכל החולים ואמרתי להם לבוא לעשן מתחת לבית של השרה".
רבים הצטרפו למאבק שהתחילה דקל מתחת לחלונה של גרמן בדרישה להקל ולהסדיר את תהליך קבלת האישורים, שלטענתם נותר מצומצם, איטי ושרירותי. "החולים נתונים לחסדי המטוטלת של המערכת", אומרת דקל,"משרד הבריאות טוען שיש הרבה רופאים שיכולים לתת אישורים, אבל בפועל הם ספורים. רופא שחותר לתת קנאביס לחולה – נדחק ומדוכא על ידי המערכת, וגרמן היא מריונטה בסיפור הזה. אם זה היה תלוי בה היא כבר מזמן הייתה מסדרת את זה, מכניסה כסף למדינה, ונרשמת בספרי ההיסטוריה בתור שרת הבריאות שהבינה את העניין. אבל היא לא מחליטה. יש לה את יאיר לפיד, הקואליציה, והפקידים במשרד הבריאות שנמצאים שם שנים על גבי שנים, ושולטים למעשה במשרד".
באופן טבעי, במערכת הרפואית מתגוננים ומנסים להציג נתונים אופטימיים. ד"ר איתי גור אריה, מנהל יחידת הכאב של בית החולים תל השומר, מנסה להסביר: "זמן האישור לחולה חדש לרישיון הוא כחודש. בימים אלו מונו 10 רופאים נוספים לרשימת הרופאים המאשרים, דבר שיקצר באופן משמעותי גם את פרק הזמן הזה. לגבי חולים אונקולוגים, בבתי חולים ציבוריים האישור יכול להינתן תוך יומיים-שלושה".
אך גם מתוך המערכת הרפואית יוצאים קולות דומים לזה של חגית וחבריה. "הממסד הרפואי הוא נגד קנאביס, ולכן המלחמה על לגליזציה היא מלחמה על נפשם של החולים", אומרת ד"ר ברקת שיף-קרן, מומחית לטיפול בכאב ורופאה ראשית במרכז הרפואי איכילוב, "זה חומר שהחולים כפו על משרד הבריאותבאמצעות בג"צ. ככל שרבו מספר האנשים שדרשו קנאביס, מתן הטיפול התחיל להתמסד, אבל בצורה מאוד לא מסודרת. המערכת הרפואית היא זו שמאשרת את השימוש בקנאביס, אבל הרופאים לא רוצים לשמש צינור שדרכו האנשים מקבלים אותו, וכך נותרו מעט מאוד רופאים שמאמינים שקנאביס הוא אמצעי לטיפול, והם צריכים לפעול נגד המערכת". כאן כנראה, נכנסים לתמונה השיקולים של חברות התרופות, או במילים אחרות הכסף הגדול והעובדה שצמח טבעי שכזה, שכמעט כל אחד יכול לגדל ביתו, עשוי לפגוע משמעותית ברווחי החברות הללו. "המערכת הרפואית אומרת שזו לא תרופה כי אנחנו לא יכולים למדוד את הקנאביס בקריטריונים שמודדים תרופות. היום המטרה של המערכת הרפואית היא לא לתת קנאביס לחולים".